שימוש במתורגמניות / FM וזהות לק"ש
אני פותחת הודעה חדשה כדי להמשיך את הדיון שמירית התחילה בו, על שימוש במתורגמניות ועזרים אחרים לכבדי שמיעה בהרצאות ובישיבות (כיוון שהשרשור התיישן ולא יקפוץ יותר לראש הדף). מה שרציתי להגיד, מירית (ולא יכולתי עקב מתקפת וירוסים...), הוא שהרגשתי שאת מחפשת לא החלטה (כי היא ברורה לך), אלא אישור או תמריץ לצורך שלך במתורגמנית (ובעצם, אולי את רק מנסה לעורר פורום מנומנם...) התגובה האינטואיטיבית שלי להודעתך היתה פשוטה - שכדאי להיעזר במתורגמנית אפילו במחיר הבושה והמבוכה. אלא שאחר כך העלית כמה נקודות מעניינות וכאן אני רוצה לתרום קצת לדיון. אני אדגיש קודם כל, שבמהלך הלימודים שלי, הן לתואר ראשון והן לתואר שני, כמעט ולא היה שיעור שלא היה מלווה בתמלול או בתרגום. אחרי שנוכחתי ביסורי חברי (אלו שהתחילו ללמוד לפני), אמרתי לעצמי שאם אין לי אפשרות לקבל שכתוב או תרגום, אני לא הולכת ללמוד (אבל אני לא בטוחה כמה זמן הייתי מצליחה לעמוד בזה - קרוב לוודאי שבסוף הייתי הולכת ללמוד גם סתם ככה, בלי להבין כלום, כמו ביסודי ובתיכון
) . למזלי הגדול, בדיוק באותו זמן החלה פעולתו המבורכת של המכון לקידום החרש, במימון ביטל"א. להגיד לכם שזה לא היה מביך לשבת בכיתה עם קלדנית או עם מתורגמנית? בוודאי שזה היה מביך, לא נעים, מסורבל (אפילו מאוד), מושך תשומת לב, צחקוקים של התלמידים, הערות מצד המרצים ("גם את הבדיחה הזו את מקלידה לה?" - מזלי שהיתה לי קלדנית מחוננת, לא רק באצבעותיה אלא גם בדעתה, שידעה להשיב למורים כגמולם על השאלות האלו). למרות החסרונות הנ"ל לא הייתי מוותרת על אף שיעור, גם על המשעממים שבהם. כל כך נהניתי לשבת בכיתה ולהבין את המורים, לשמוע מה התלמידים שואלים ואילו בדיחות רצות בכיתה. להיות מסוגלת לסכם לבד, לא לפספס אף נקודה שהמורה אומר (ולהגיע למבחן כשאני באמת יודעת כל מה שהוא אמר), ובקיצור ללמוד סוף סוף בצורה יעילה ובלי להשלים שעות בבית על חשבוני (אלא להשלים חומר לאחרים לשם שינוי). לקח לי המון זמן לשנות ממנהגי כחרשת שלא מבינה כלום ולכן גם לא שואלת כלום, לחרשת שמעיזה להצביע קצת בכיתה, לדבר לפני כולם, ולפעמים להיעזר בקלדנית או במתורגמנית כדי להבין את התשובה. אני חושבת שהיכולת להבין וללמוד ולהשתתף שווה אלפי מונים ובוודאי גוברת על ענייני הבושה והמבוכה. אבל אני אציין גם שזה תהליך שגם לי לקח זמן לעבור אותו ולהתחבר אליו. לקח לי די הרבה זמן, ליתר דיוק, ונסיעה ארוכה אל מעבר לים, כדי להכיר בזה שזה לא בהכרח מביש להיות לקויית שמיעה, לא מביש להסתובב עם מכשירים, ולא מביש להעזר בתמלול ובמיוחד בתרגום. לא בושה להראות קבל עם ועדה שאני כבר לא "מישהי שלא שומעת" במסווה, אלא "מישהי שלא שומעת" שכן יודעת שפת סימנים (למרות, אני מודה, שלפעמים מתפלק לי לשם ההדגשה: "למדתי שפת סימנים רק לפני כמה שנים"). על המעבר מ"מישהי שלא שומעת" ל"חרשת" אני עוד קצת צריכה לעבוד, וזה מביא אותי להבין עד כמה הדיון של מירית בעצם נוגע גם אלי, למרות שכביכול כבר עברתי את מה שהיא חווה עכשיו. אפשר לפתוח שרשור שידון באופן כללי יותר על ענייני זהות של לק"ש. אני חייבת להעיר בהזדמנות הזו לכמה וכמה אנשים כאן, שכל מי שאומר שזה פורום רק של כבדי שמיעה, טועה. ולו רק משום שהקטלוג של לקוי שמיעה לקטגוריה "חרש" או "כבד שמיעה", הוא הרבה יותר מורכב ממה שנדמה.
אני פותחת הודעה חדשה כדי להמשיך את הדיון שמירית התחילה בו, על שימוש במתורגמניות ועזרים אחרים לכבדי שמיעה בהרצאות ובישיבות (כיוון שהשרשור התיישן ולא יקפוץ יותר לראש הדף). מה שרציתי להגיד, מירית (ולא יכולתי עקב מתקפת וירוסים...), הוא שהרגשתי שאת מחפשת לא החלטה (כי היא ברורה לך), אלא אישור או תמריץ לצורך שלך במתורגמנית (ובעצם, אולי את רק מנסה לעורר פורום מנומנם...) התגובה האינטואיטיבית שלי להודעתך היתה פשוטה - שכדאי להיעזר במתורגמנית אפילו במחיר הבושה והמבוכה. אלא שאחר כך העלית כמה נקודות מעניינות וכאן אני רוצה לתרום קצת לדיון. אני אדגיש קודם כל, שבמהלך הלימודים שלי, הן לתואר ראשון והן לתואר שני, כמעט ולא היה שיעור שלא היה מלווה בתמלול או בתרגום. אחרי שנוכחתי ביסורי חברי (אלו שהתחילו ללמוד לפני), אמרתי לעצמי שאם אין לי אפשרות לקבל שכתוב או תרגום, אני לא הולכת ללמוד (אבל אני לא בטוחה כמה זמן הייתי מצליחה לעמוד בזה - קרוב לוודאי שבסוף הייתי הולכת ללמוד גם סתם ככה, בלי להבין כלום, כמו ביסודי ובתיכון
