שימוש במתורגמניות / FM וזהות לק"ש

noreenie

New member
שימוש במתורגמניות / FM וזהות לק"ש

אני פותחת הודעה חדשה כדי להמשיך את הדיון שמירית התחילה בו, על שימוש במתורגמניות ועזרים אחרים לכבדי שמיעה בהרצאות ובישיבות (כיוון שהשרשור התיישן ולא יקפוץ יותר לראש הדף). מה שרציתי להגיד, מירית (ולא יכולתי עקב מתקפת וירוסים...), הוא שהרגשתי שאת מחפשת לא החלטה (כי היא ברורה לך), אלא אישור או תמריץ לצורך שלך במתורגמנית (ובעצם, אולי את רק מנסה לעורר פורום מנומנם...) התגובה האינטואיטיבית שלי להודעתך היתה פשוטה - שכדאי להיעזר במתורגמנית אפילו במחיר הבושה והמבוכה. אלא שאחר כך העלית כמה נקודות מעניינות וכאן אני רוצה לתרום קצת לדיון. אני אדגיש קודם כל, שבמהלך הלימודים שלי, הן לתואר ראשון והן לתואר שני, כמעט ולא היה שיעור שלא היה מלווה בתמלול או בתרגום. אחרי שנוכחתי ביסורי חברי (אלו שהתחילו ללמוד לפני), אמרתי לעצמי שאם אין לי אפשרות לקבל שכתוב או תרגום, אני לא הולכת ללמוד (אבל אני לא בטוחה כמה זמן הייתי מצליחה לעמוד בזה - קרוב לוודאי שבסוף הייתי הולכת ללמוד גם סתם ככה, בלי להבין כלום, כמו ביסודי ובתיכון
) . למזלי הגדול, בדיוק באותו זמן החלה פעולתו המבורכת של המכון לקידום החרש, במימון ביטל"א. להגיד לכם שזה לא היה מביך לשבת בכיתה עם קלדנית או עם מתורגמנית? בוודאי שזה היה מביך, לא נעים, מסורבל (אפילו מאוד), מושך תשומת לב, צחקוקים של התלמידים, הערות מצד המרצים ("גם את הבדיחה הזו את מקלידה לה?" - מזלי שהיתה לי קלדנית מחוננת, לא רק באצבעותיה אלא גם בדעתה, שידעה להשיב למורים כגמולם על השאלות האלו). למרות החסרונות הנ"ל לא הייתי מוותרת על אף שיעור, גם על המשעממים שבהם. כל כך נהניתי לשבת בכיתה ולהבין את המורים, לשמוע מה התלמידים שואלים ואילו בדיחות רצות בכיתה. להיות מסוגלת לסכם לבד, לא לפספס אף נקודה שהמורה אומר (ולהגיע למבחן כשאני באמת יודעת כל מה שהוא אמר), ובקיצור ללמוד סוף סוף בצורה יעילה ובלי להשלים שעות בבית על חשבוני (אלא להשלים חומר לאחרים לשם שינוי). לקח לי המון זמן לשנות ממנהגי כחרשת שלא מבינה כלום ולכן גם לא שואלת כלום, לחרשת שמעיזה להצביע קצת בכיתה, לדבר לפני כולם, ולפעמים להיעזר בקלדנית או במתורגמנית כדי להבין את התשובה. אני חושבת שהיכולת להבין וללמוד ולהשתתף שווה אלפי מונים ובוודאי גוברת על ענייני הבושה והמבוכה. אבל אני אציין גם שזה תהליך שגם לי לקח זמן לעבור אותו ולהתחבר אליו. לקח לי די הרבה זמן, ליתר דיוק, ונסיעה ארוכה אל מעבר לים, כדי להכיר בזה שזה לא בהכרח מביש להיות לקויית שמיעה, לא מביש להסתובב עם מכשירים, ולא מביש להעזר בתמלול ובמיוחד בתרגום. לא בושה להראות קבל עם ועדה שאני כבר לא "מישהי שלא שומעת" במסווה, אלא "מישהי שלא שומעת" שכן יודעת שפת סימנים (למרות, אני מודה, שלפעמים מתפלק לי לשם ההדגשה: "למדתי שפת סימנים רק לפני כמה שנים"). על המעבר מ"מישהי שלא שומעת" ל"חרשת" אני עוד קצת צריכה לעבוד, וזה מביא אותי להבין עד כמה הדיון של מירית בעצם נוגע גם אלי, למרות שכביכול כבר עברתי את מה שהיא חווה עכשיו. אפשר לפתוח שרשור שידון באופן כללי יותר על ענייני זהות של לק"ש. אני חייבת להעיר בהזדמנות הזו לכמה וכמה אנשים כאן, שכל מי שאומר שזה פורום רק של כבדי שמיעה, טועה. ולו רק משום שהקטלוג של לקוי שמיעה לקטגוריה "חרש" או "כבד שמיעה", הוא הרבה יותר מורכב ממה שנדמה.
 

Chuck U Farly

New member
משום

שאת "עוד קצת צריכה לעבוד" על המעבר מ"לא שומעת" ל"חרשת" ומשום שאת מדגישה שלמדת שפת סימנים בגיל מאוחר (גם אני, אז מה) - את יכולה להישאר בחממה המוגנת של כבדי השמיעה, ואינך צריכה לראות את עצמך בקהילת החרשים המחוספסים שמתחילים כל משפט במילה האחרונה של המשפט, משמיטים שלוש-ארבע מילים מהותיות מהמשפט ואף אחד אינו יכול להבין מה הם מסמנים אלא אם הוא חרש כמוהם או מתורגמן מוסמך. אל תתפלאי שאני עונה בשעה כזו. יש לי מבחן בשבוע הבא, וכן - הוא ייערך עם מתורגמנית מול קבוצת שומעים. נכון, רכזת המבחן (פסיכולוגית, אלא מה) לא רצתה לכלול אותי כי חששה שאפריע במבחן. שני טלפונים והעניין הסתדר. אני מעדיף לדעת את התוצאות בסיום המבחן ולא לפני שהוא התחיל. אם הייתי מגיע עם קלדנית, בזמן שהיה לוקח לי להקליד את התשובה - נבחן אחר כבר היה עונה. מצידי שיתעצבנו הנבחנים האחרים. אולי הם ייכשלו ואני אצליח
 

Chuck U Farly

New member
כעת קראתי את הדברים הבאים

"(ג) קבע שר הפנים את סכום שיעור השתתפותה של רשות מקומית לפי סעיף קטן (ב), יהיה סכום זה חוב המגיע ממנה לאוצר המדינה, מיום שהומצאה לה הודעה על כך משר הפנים; מותר לאוצר המדינה לנכות חוב כאמור מתוך הסכומים המגיעים מאוצר המדינה לרשות המקומית על פי דין או הסכם, או בדרך אחרת, על פי דרישת שר הפנים, וזאת על אף כל משכון, שעבוד, עיקול או איסור העברה אחר, המוטלים על הסכום האמור, ורואים את התשלום לועדת הערר כתשלום לרשות המקומית". מסיבה זו יש סיבוכים ברשויות הגדולות בנושא סל התקשורת (ובנושאים אחרים) עקב התחשבנות עניפה ביניהן ובין אוצר המדינה - לעומת רשויות קטנות שבהן יש פחות התחשבנויות.
 

kmirit

New member
מה ענין שמיטה לתשמישי מיטה?

מה שקובע זה כמה העומד בראש הרשות מקורב למוסדות השלטון.... (תרצו או לא תרצו ככה זה במדינה שלנו). תראו את חיפה ונשר - שתי ערים סמוכות. חיפה עיר חזקה שנים ואילו נשר תמיד הזדנבה מאחוריה כעיר שניה עד שדוד עמר נהיה ראש העיר ועם הקשרים שלו במקומות הנכונים נשר נהפכה לעיר שרבים רוצים לגור בה. מה שכתבת לא ממש קשור כי מה זה אומר? שאם יש לרשות חוב כלפי הממשלה, והממשלה מצד שני צריכה לשלם לרשות כספים אז היא יכולה לשלם לה פחות כסף ולהוריד ממנו את מה שהרשות חייבת לה. מה לזה ולסל תקשורת? האוצר מעביר לרשות את הכסף שמגיע לה פאושאל - סופי לאחר ההתחשבנות ואיך הרשות מחלקת את הכספים זה כבר תלוי ברשות. הלחץ צריך להיות על הרשויות שכמובן מגדירות סדרי קדימויות לתשלומים - שלחץ על כך נושא הסל תקשורת יקבל קדימות גבוהה. זה הכל!
 

Chuck U Farly

New member
ברכות על הכינוי החדש

אבדה הסיסמא של הכינוי הקודם? כפי שכתבת בעצמך: "האוצר מעביר לרשות את הכסף שמגיע לה - סופי לאחר התחשבנות". מה מצב ההתחשבנות בערים הגדולות? ואיך בדיוק את "לוחצת" על רשות גדולה? לא אומרים שמי שנכנס אחרון יוצא ראשון?
 

eyal998

New member
ערכנו ותפיסתנו כבניאדם לק"ש

הדיון של כן/לא מתורגמנית/מתמללת מביא אותי לחשוב שאולי יש כאן שאלה אחרת יסודית יותר, של עד כמה משלימים עם עובדת היותנו לקיי שמיעה. ונקרא לילד בשמו, עד כמה אנו משלימים ומכירים בעובדה שיש לנו נכות, מגבלה, תלות, ואובדן מסוים של עצמאות. שהרי אנו חוששים שיסתכלו וידברו וילחשו "הנה הלקוי שמיעה... והמתורגמנית שלו..." ואולי גם יוסיפו הבעת פנים של איזה מסכן.... ביסודו של דבר אנו מנסים להראות ולהוכיח שאנו שווים לשומעים, שאנו מתפקדים לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר טוב. כשאנו חוששים ומתבישים לבוא עם מתורגמנית הרי זה כאילו שאנו חוששים שיראו שיש לנו מגבלה, שיש לנו נכות, שידעו שיש לנו חיסרון ושאנו לא בדיוק שווים לשומעים, שאנו זקוקים לעזרה יותר, שיש לנו תלות מסוימת ברצונם הטוב של אנשים לסייע ולהתחשב בנו (וככל שאובדן השמיעה גדול יותר הרי שתלות זו גדולה יותר). הרי באם היינו שלמים עם היותנו בעלי מגבלה מסוימת, מתיחסים אליה בשיוויון נפש ובטוחים בעצמנו וביכולתנו, הרי היינו מתיחסים לעניין המתורגמנית ואביזרי העזר כמו אותו אחד שלובש משקפים... ואגב, עניין ההעזרות במתורגמנית שווה ערך גם להעזרות באביזרי עזר למינהם. אני יכול לספר, שבזמן היותי בצבא, שירתתי תקופה קצרה, עם לקויי שמיעה מסמן, עם שונות דיבור מאד גדולה, והייתי מתביש להראות בחברתו, שלא יחשבו שאני כמוהו, שיש לי מגבלה ונכות. היום אני מתבייש בכך. אבל האם כולנו השתחררנו מכך? ועד כמה אנו משוחררים מכך? יש לי ידידה לק"ש שלא מוכנה לשמוע על להכיר ולפגוש בחורים לקויי שמיעה, שהרי זו תעודת עניות לגביה להכיר ואולי גם חס וחלילה לאהוב לק"ש. ויש לי ידידה אחרת, שכל כך גאה היא נשואה לשומע, בבחינת "הצלחתי להוכיח עצמי כשוות ערך לשומעים". וחבר שעובד בעבודה פשוטה, שהוא שונא, אבל מעדיף אותה על פני התפטרות וחיפוש עבודה אחרת, שאולי תידרוש ממנו יותר מבחינת השמיעה ותלות והזדקקות לעזרת אנשים. וכולנו מכירים, את אותם האנשים שמעדיפים לא להשתמש ואפילו לא לבדוק ולהתנסות באביזרי עזר לל"ש. יש כאלה שמתמודדים עם העניין בהחצנה של המגבלה, של אגרסיביות, "אני לא שומע, ושכולםםםםםםםםם יקפצו לי". ולדוגמה - מתעקשים שהמרצה יחזור שוב ושוב על הדברים שהוא אומר למרות שיש עוד נוכחים בחדר שכבר מזמן הבינו את מה שנאמר. או כאלה שתוקעים את מיקרופון ה- FM שלהם בפרצוף של הבנאדם, ולא מתחשבים בסיטואציות והאם באמת יש צורך בכך, וממאיסים את עצמם על כולם. (ויש גם כאלה שמתמודדים בהתנתקות מהחברה השומעת, של צימצום המגע איתה למינימום ההכרחי) אלא גם אלה לא מתמודדים עם הנכות שלהם יותר טוב מאשר אלה שמתחבאים ומסתירים את הנכות שלהם. (או שכן?) שאלת השאלות היא האם יש יכולת בכלל להתיחס לנכות של אובדן השמיעה בשיוויון נפש, בהשלמה, בהבנה שככה אנחנו וכאלה אנחנו? האם אנו יכולים לא רק לדעת היכן שהוא שאנו לקוי שמיעה, אלא גם להיות מודעים לה ולמגבלות שהיא יוצרת, ולהשתמש בפיתרונות למגבלות הללו לא מתוך בושה וכורח להשתמש בהם אלא מתוך הבנה שהם לא משפיעים על תפיסתנו וערכנו כבני אדם בחבר שומעת?
 
ערכנו ותפיסתנו - בהמשך לאיל

אני מרגישה שנגעת כאן בנקודה מאד מהותית. אני למשל, מרגישה כל הזמן במעגלים של בדיקה עם עצמי אם אני באמת אדם שלם, ואיפה אני אדם פגום (לא רק בשמיעה, אלא בכלל, כאדם), איפה אני "מקולקלת" ולא שווה, וקשה לי להצביע על הרגש העצום של הנחיתות, זו בדיוק המילה, שמלווה את הענין של השמיעה. פה ושם אני מצליחה לחוות שחרור, עצמאות, אי תלות, מהשמיעה, אבל יש משהו של נחיתות שכל הזמן מלווה אותי. במצבים רבים אני מרגישה שאני נמצאת בתוך בושה עמוקה שקשה לי אפילו לקרוא לה ככזו. זה קצת מסובך, אין לי בעיה להגיד שאני לא שומעת טוב, אבל מצד שני אין לי ספק שזה מהדהד לי כל הזמן ביחד עם "את לא בנאדם מספיק טוב" את לא בנאדם "שווה". נכון מוזר? למה שזה ישפיע בצורה כל כך עמוקה? כשאני חושבת על זה בצורה רציונלית אני ממש לא מצליחה להסביר לעצמי את הרגשות הקשים האלה, אבל כשאני חושבת ומהרהרת באלפי התנסויות יומיומיות של "לא להבין" "לא לשמוע" "לא להיות בענינים", "לא להיות חלק ממדורת השבט של תוכניות הטלויזיה בעברית" ועוד ועוד, אני חושבת שהן מצטרפות להן, כל החוויות האלה, למשהו עמוק יותר של "לא שווה". ואל מול זה, בא השימוש בכל האביזרים, והוא מקדם את השחרור, אבל דורש גם מידה של שחרור כדי להשתמש בו. אווו, יצא לי מין דבר רגיש כזה... טוב, מילא...
 

Chuck U Farly

New member
את מכשיר השמיעה לא רואים?

היתה לי ידידה כבדת שמיעה שדיברה באופן רהוט. בקיץ היא היתה מדריכה בקיטנה והכל היה יופי עד שיום אחד התיישב לידה ילד. תוך כדי שיחתו עימה הוא הבחין במכשיר השמיעה ושאל אותה על כך. באותו רגע "חרב עליה עולמה". משום כך קבעתי את ההבחנה בין חרשים לכבדי שמיעה. חרשים מודים בחרשותם, כבדי שמיעה לא, ואני מודע לקושי במעבר בין העולמות.
 

0ne Man

New member
זהות חירשת

דיברו כאן הרבה על חירשים, שלא מתביישים בחירשות שלהם, ועל כבדי שמיעה, ש"מתביישים" בחירשות שלהם. אני לא בטוח שמדובר ב"בושה". אולי מדובר על היכולת להסתגל לעולם השומע. אני כבד שמיעה, על גבול חירשות, והשמיעה שלי יורדת משנה לשנה, ויום יבוא ואהיה חירש לגמרי. בכל זאת אף פעם לא ראיתי את עצמי, וגם לא אראה את עצמי כ"חירש" אלא אני מגדיר ויגדיר את עצמי כלקוי שמיעה, לא משנה מה תהיה רמת החירשות שלי. אני הסתגלתי לחיות בעולם השומע, לטוב ולרע, עם המגבלה שלי, ואני נלחם להתמודד עם המגבלה שלי כדי שאוכל להשתלב בצורה הכי טובה בעולם השומע, ואני לא חושב שזה בגלל שאני "מתבייש" בזהות החירשת שלי, אלא פשוט, שזו מלחמת הישרדות שלי בעולם חומרני. אני מכיר חירשים מוחלטים רבים, שלא שומעים כלל, ואפילו לא מרכיבים מכשירי שמיעה, אולם בגלל שהם למדו, עשו תואר אוניברסיטאי, גדלו ולמדו במסגרות שומעות, הם רואים את עצמם שייכים יותר לעולם השומע ולא לעולם הלא שומע. יש להם חברים שומעים ולקויי שמיעה גם יחד, אבל הם לא רואים את עצמם כ"חירשים".הם בנים למשפחות שומעות, עובדים במקום עבודה אצל מעביד שומע, והסתגלו לחיים בעולם השומע.בדרך כלל הם מתקשרים ללא מתורגמן, אבל כשצריך- הם לא מהססים להיעזר במתורגמן. ואני מכיר חירשים רבים אחרים, שלא הצליחו להסתגל לעולם השומע, ולכן בחרו להתבודד בחממה של הקהילה החירשת, שם הם מרגישים שווים בין שווים, ללא רגשי נחיתות, והם אינם מסוגלים לתקשר עם השומעים ללא עזרת מתורגמן צמוד. הם אלה שמגדירים את עצמם כ"חירשים" ובעלי זהות חירשת. האם ייתכן, שאדם שיש לו זהות חירשת הוא אדם, שלא הצליח להסתגל לחיים בעולם השומע? מה דעתכם?
 

eyal998

New member
ערכנו ותפיסתנו כבני אדם לקו"ש - 2

מדברים כאן לא מעט על הסתגלות לעולם השומעים, על הניסיון הנואש כמעט לתפקד בעולם זה, על המאבק סיזיפי להיות שווה בין שווים, אבל כחוט השני תמיד עולה השאלה מה יחשבו/יגידו ואיך יהיה היחס אלי. אנחנו מקטלגים עצמנו כשייכים לעולם השומע ולא שומע האם אנו חרשים או לא, ובדרך אגב גם נותנים (בדר"כ) לעצמנו טפיחה על השכם ואומרים "אני לא כמוהם..." וזה מביא אותי למה שכתבתי כשתי הודעות למעלה, "שאלת השאלות היא האם יש לנו יכולת בכלל להתיחס לנכות של אובדן השמיעה בשיוויון נפש, בהשלמה, בהבנה שככה אנחנו וכאלה אנחנו? האם אנו יכולים לא רק לדעת היכן שהוא שאנו לקוי שמיעה, אלא גם להיות מודעים לה ולמגבלות שהיא יוצרת, ולהשתמש בפיתרונות למגבלות הללו לא מתוך בושה וכורח להשתמש בהם אלא מתוך הבנה שהם לא משפיעים על תפיסתנו וערכנו כבני אדם בחברה השומעת?" אני מאמין שבאם התשובה לשאלה זו תהיה כן, שאנו כן יכולים להבין ולהפנים שהמגבלות שלנו לא משפיעות על ערכנו כבני אדם בחברה השומעת. רק אז נוכל להפסיק לקטלג עצמנו לקבוצות, להרגיש טובים יותר מהקבוצה השניה, (וכך אולי להרגיש שאנו קרובים יותר לאדיאל הגדול "שווה בין שווים בעולם השומעים") והשאלה האם אני חרש/לקוי שמיעה, שייך לעולם השומעים/לקויי שמיעה תהפוך ללא רלוונטית. ואם כן, איך ניתן לעשות זאת? *הכתוב כאן מתבסס על ההודעה שכתבתי כשתי הודעות למעלה*
 

milford

New member
עוד נקודה

פעם מישהי אמרה לי איך היא רואה אותי "את, בעיני, קודם כל אדם!! ואח"כ אדם שיש לו בעיה בשמיעה". וזה נתן לי נקודת מבט מעניינת. אישית, אני חושבת שמה שהיא אמרה די נדיר ושרוב האנשים דווקא רואים את ההפך - קודם כל את בעית השמיעה ורק אח"כ את העובדה שאני גם במקרה גם בן אדם... ונראה לי שאין מה לעשות - אם נעזר באביזרי העזר או לא בכל מקרה אנחנו חריגים או שנרגיש חריגים ולכן, כל אחד צריך למצוא את הדרך שבה הוא ירגיש הכי טוב ולא משנה אם זה בחברה "השומעת" או בחברה ה"לא שומעת" בסופו של דבר מה שקובע זה איך הבן אדם מרגיש ויש תמיד את האפשרות לשלב את שני העולמות. עם הגיל באה ההבנה שבחיים אין רק שחור או לבן ויש הרבה גווני ביניים
 
למעלה