אני לא יודע איך אחרים רואים זאת
אבל בשבילי כל דבר הקשור בהית'ניות הוא משהו שבא מבפנים. הארתי על זה לאחת החדשות בפורום, שסיפורו של פאגאני מודרני הוא סיפורו של אדם שמוצא משהו בתוך עצמו שמחפש אותו מאז הוא קיים... בשילוב עם העובדה שהדת שלי מושתתת על ערכים כמו נאמנות ואמת, אני מבחינה דתית מחוייב להיות נאמן לעצמי ולמה שטבעי לי. לכן אני חושב שבהית'ניות בכללי, או לפחות בשבילי פולחן, גם אם הוא משלב אלמנטים, הנלמדים ממקורות כאלה ואחרים, הוא קודם כל התפתחות רוחנית של האידיוידואל. מה שגוזר קו דק מאוד ומטושטש, המפריד בין החיים לפולחן. כי השני הוא ההמשך הטבעי של הראשון. אני נולדתי נווד במהותי. אני מסוגל להסתגל להרבה מאוד דברים (לא מעז לומר "הכל"), כולל סוגים שונים של שיגרה, אבל לא יכול להיות לי שום דבר, שיגרה, מסורת, אפילו שם, שיחזיקו מעמד לכל אורכם של חיי. אני חייב להשתנות ולשנות, כל הזמן. לכן טבעי לי הרבה יותר שלא יהיה לי פולחן מקודש יומי. זה יכול להופיע לתקופות. כמו שעכשיו אני מתכנן להתחיל לעשות משהו נחמד בחוף הים של יפו... אבל גם אני, וגם בני האאסיר שמשגיחים עליי מבינים יפה מאד שזה יותר בגדר חוויה זמנית, מותרות. יש דבר אחד שקראתי באינטרנט על אסאטרו (הדת שלי מי שלא מכיר) שמאוד הזדהתי איתו. האמירה היא על הרעיון של תפילה בדתנו, לפי אחד האתרים המוקדשים לה. נאמר שם כי "בשביל אסאטרואר תפילה אמיתית היא לחיות חיים ראויים". קשר עם האלים זה חשוב, והוא קיים גם בחיים שלי, בלב. אבל הפולחן האמיתי שאני עושה בהקפדה, זה מאמץ איתן ומתמיד לחיות את חיי על פי מה שאני מאמין בו ומה שהוא הטבע שלי. ואם מישהו ישאל אותי "מה מגדיר אותך בתור בן אדם דתי?" אני אומר שזה. וזה לא שאני לא חוגג חגים, עורך טקסים ומדבר עם אלים שלי ישירות... Merry nightime and wassail