כן ולא
פעם, היו זמנים, שההתעמלות הייתה יותר אלגנטית ויפה היום היא יותר קשה. הכי קל זה להתרפק על העבר ולצקצק בלשון- צצקקצצצצקק איך היה פעם... ואיך הילדים של היום... ואיך הנוער של היום... ואני בטוחה שגם פעם, למשל בשנות ה-70, התגעגעו להתעמלות של שנות ה-50, עם התרגילים על טבעות נעות, והנשיות והאנושיות... וכמובן שגם פעם פעם, בשנות ה-50, התרפקו על התרגילים של תחילת המאה, שנערכו בכלל בחוץ לאור שמש זוהרת ובאוויר הצח... אני חושבת שהתרגיל קורה הנ"ל, מרשים ביותר, למרות היעדר הדגש על הבעות הפנים והמשחק. זה לא רע שיהיה קצת יותר אקרובטיקה מצויינת. סה"כ אנחנו מדברים על ענף אולימפי, שאמור להיות מדיד ולהישפט בצורה אובייקטיבית וכמותית. מי שרוצה לראות אלגנטיות והבעות פנים שיילך למופעי ראווה, או תחרויות כמו אליפויות קולג' וכו'. אבל מי שצריכה להיות אלופה אולימפית, היא זו שמבצעת את התרגיל הקשה והמדוייק ביותר, ולא זו שמחייכת בתרגיל. נכון שחיוכים, משחק, הבעות פנים ואלגנטיות הם תמיד יפים ומוסיפים, והמתעמלת שתבוא ותעשה גם תרגיל מדהים, קשה וטוב וגם תחייך תוך כדי, תהיה מלכת ההתעמלות הבאה, אבל עדין לא הייתי קוראת לתרגיל הזה עצוב, ולא הייתי אומרת שעצוב לי שכך נראית ההתעמלות היום. אני מעדיפה את ההתעמלות היום, מאשר שהענף יישאר תקוע אי שם עם נדיה קומנצ'י והחיוכים שלה אחרי שביצעה פליק-פלק.
