שלושה תמרורים אדומים.
זה מה שזיהיתי בסיפור שלך. חבל, כי נראה שהכוונה שלכם היתה טובה. כבר נאמר שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות. הדגל האדום האחד (שלישי בסיפור) "יש לציין שלי ולבעלי לב רגיש וקשה לשמוע אותו בוכה כמובן." ילד בכל גיל מזהה את זה ופורט על זה. אתם מציעים לו נשק מצויין נגדכם. רק ילחץ קצת על כפתור הבכי - ויקבל מה שהוא רוצה. למה? כי אמא ואבא לא יכולים לשמוע שמחמל נפשם בוכה. את ממש לימדת אותו להפעיל את הנשק. את כותבת: "לאחר מס' ימים התחיל להבין זאת ואיך שהרמנו אותו פתח עיניים ובכה. כמובן שהתייאשנו ומאז אפילו לא ניסינו". ואת חושבת שהוא לא זיהה את זה? הרי ממש דחפת אותו לזה. אז מה אם ילד בוכה?! קודם כל יש להבדיל בין בכי ליללות ולצרחות. רוב ההורים לא יודעים לעשות את ההבחנה וברוב המקרים ילד לא בוכה אלא מיילל או צורח. אחד ההבדלים הבולטים - היללות והצרחות מתחילות ללא דימעה אחת. הדמעות מגיעות הרבה אחרי זה. בכי הוא תגובה לכאב או עצב עמוק. יללה זה ביטוי למחאה, תיסכול (בדרך כלל תיסכול של "לא הצלחתי להשיג מה שרציתי), מניפולציה ("אני רוצה עכשיו X או Y ונראה אתכם עומדים בפני הדמעות שלי"). למעשה מדובר בקולות של כאילו בוכה אבל לא בוכה באמת. הוא עושה פרצוף זועף אבל זה לא פרצוף עצוב או מצטער או פרצוף של 'כואב לי'. לפעמים הצרחות מיועדות להסב תשומת לב ההורים מהפרצוף האמיתי - חיוך (תיראו איך אני עובד עליהם). מעט מאד אנשים שמים לב לזה. זה שימוש ציני בנשק הבכי (טבעי לילד). כפי שאמרה מנהלת הפורום לא פעם - ילד עושה רק פעולות מניבות. לא פעולות סרק. כל זמן שהיללות ישיגו את שלהן - הוא לא יחדל. זה יהיה נשקו לעד. ברגע שיזהה שהמטרה לא מושגת ככה - הוא יפסיק. לא צריך להתרגש מזה. יש הורים שחושבים שאם הילד שלהם "בוכה" אז הם הורים לא טובים או לפחות ככה חושב הילד. שטויות במיץ. לא צריך לרוץ ולרצות את הילד על כל פיפס בכיוון של בכי. יש גבולות ועליו לדעת את זה. תסמכו עליו - הוא יידע ויפנים מהר. וכאן אנו מגיעים לדבר השני. לילה אחד או שניים של יללות (או בכי אמיתי בהמשך) יגרמו לו להבין שאתם רציניים בכוונתכם להחזיר אותו למיטתו. תסמכו עליו שהוא זוכר אותה (למה את חושבת שהוא שכח? הוא מטומטם? לא. ממש לא). לא צריך להחליף אותה (בטח לא בגיל הזה). הוא יילל, הוא ינסה לצאת מהמיטה שלו, לפעמים יצרח עד לב השמים. כלום. אם הוא יוצא - מחזירים אותו למיטה שלו בלי להוציא מילה מהפה. פעם, פעמיים, עשר - עד שיפסיק. אם הוא קם ונעמד - משכיבים אותו שוב ושוב. סיכוי טוב שבלילה הבא המחזה כבר לא יחזור. מקסימום - עוד לילה אחד כזה. ממש לא יותר. עיקביות ונחישות - זה שם המשחק. ילדיפ קולטים את זה מהר בדיוק כפי שהם קולטים מהר את נשק הבכי. הדבר השלישי - שחיברתם בין שני דברים שאין קשר ביניהם: "הוא הרגיש לא כל כך טוב אז הרגשנו יותר בטוחים אם ירדם איתנו". מה הקשר? הוא לא הרגיש טוב. אז מה? קיבל תרופה? אין עוד מה לעשות. במיטה שלכם הוא ירגיש יותר טוב מאשר במיטה שלו? ממתי החלפת מיטה זו תרופה? המיטה של אמא היא לא פיתרון ולא תרופה לשום דבר. במה תהיו בטוחים יותר? שהוא יקיא במיטה שלכם ולא בשלו? המיטה של אמא זו המיטה של אמא. לא מוסך תיקונים ולא מקלט ממפלצות. אגב, תבדקו במועצה לשלום הילד או בעמותת "בטרם" ותראו שלא מעט תאונות=אסונות קרו בגלל השכבת ילד במיטת ההורים. לסיכום, את מחפשת לעשות את זה קל. מישהו הבטיח לכם חיים קלים כשהחלטתם להיות הורים? מכירה את הפתגם "מה שזול - יקר"? אז יש עוד פתגם" מה שקל - קשה. הכי קל זה לוותר ולהיכנע. אבל זה הופך את החיים לקשים. במיוחד כשהוא ילמד את הפטנט במשך שנים. ככל שתמתינו יותר עם העמידה על שלכם - כך יהיה קשה יותר להוציא את זה ממנו.
