ניכנס לאוירת חודש אדר.
יש מגזר אחד מודע לחשיבות הפסקת התחבורה הציבורית בחגים. מגזר זה בטח מזדהה עם רצון הנהגים ל "קצת מנוחה ושקט חודש אחד בשנה" והרצון לשמור על הערבישקייט. אולי ראוי שרוב ה"שינויים" יתקיימו בקוים הרלבנטיים לאותו מגזר?
מזל שה"ערסישקייט" טיפה שונה.
לפני כשנתיים רציתי לאכול במסעדת כרמל בעכו, מסעדה / מאפייה ללא גלוטן. זה היה בסוף חופשת הפסח ובזמן הרמדאן. ביררתי מראש אם פתוח ונעניתי בחיוב. הגעתי ומשיחות של בעל המקום עם עובדים ומכרים עוברי אורח הבנתי שהוא צם. היה זוג שישב בשולחן אחר ואכל. לפני שהזמנתי שאלתי אותו אם זה בסדר מצידו שאוכל מולו כשהוא צם או שעדיף שאקח טייקאווי.
ח
בקונטקסט של ה"התחשבות" אליה מרגילים אותנו התשובה שלו היתה מפתיעה:
לא רק שמבחינתו זה בסדר גמור שאוכל שם, מבחינתו זו מצווה. במשך חודש הרמדאן ישנה מצווה מפורשת להתפרנס במהלך היום.
להבנתי ההשלכה העיקרית של הרמדאן על התח"צ היא בערב כאשר מסורתית ישנה סעודת האיפתאר, שהיא בדרך כלל משפחתית / קהילתית. יכול להיות שמצבם הפיזי של הנהגים אינו מזהיר כי במהלך היום אסור לאכול או לשתות, אבל מותר לאכול כל הלילה כך שזה קצר יותר ממה שאנחנו מכירים מיום כיפור.
נפלאות ההפרטה יצרו מצב שכמחצית מנהגי האוטובוסים בארץ הינם ערבים ישראלים. העובדה שלא מתכוננים מראש לרמדאן מראה עד כמה הכל בארץ מתקיים בשליפות של הרגע האחרון. בניגוד לאירופה - בארץ יש גם חודשי ירח לצורך חגי היהדות כך שהרמדאן לא נופל באופן מנותק לחלוטין מתפישת הזמן המקובלת, גם אם יש אלמנט של הכרזה על מולד הירח שיוצרת גמישות של יום אחד בתאריך התחלתו.