שינויי מזג האויר
ילדי החורף מאושרים בשבוע האחרון. היה קר, ירד גשם… ממש אירופה. אותם ילדי החורף שחיכו חודשים ארוכים כדי להוציא מהארון את הסוודרים החמים, והמעילים הישנים עם הריח של עשרות גשמים משנים אחרות, טובות יותר או פחות. אותם ילדי החורף שירדו למחסן המבולגן, להביא את תנור החמום שכבר שכח כמה הוא אוהב להתחבר לשקע, להתחשמל, ולהפיץ חום. אותם ילדי החורף סוף סוף מאושרים. במיוחד הלילה, כשיש סופה. ואני, חצי ילד חורף, הוצאתי את הסוודר הירוק החם, הדלקתי את תנור החימום, התכרבלתי מתחת לשמיכה, כיביתי את האור והדלקתי את הוידאו. ``הכחול הגדול``. אחרי כמה דקות של סרט, כבר לא שמעתי את הטיפטוף על החלון. על מסך הטלויזיה כבר קיץ. איזה כחול… הים הכחול והמפתה. עזבו את הסיפור הקיטשי – הוא באמת לא משנה. אבל הצילומים!!! מעל המים, מתחת למים, כחול במים הרדודים, שחור בעמוקים. גם כהשמסך שחור לגמרי, במעמקים האוקיאניים, היופי עוצר נשימה. התעוררו בי שוב געגועים עזים לקיץ. חצי ילד הקיץ התעורר. התעורר מוקדם מדי. חצי ילד הקיץ, שהקיץ מתרדמה ארוכה, בכלל לא יודע שבחוץ חורף ולילה. או שהוא יודע ולא איכפת לו. הוא רוצה ללכת לים. לים! עכשיו... חצי ילד החורף כמובן מזועזע. אבל יורד בחוץ גשם. שטויות. מה שטויות?! אתה רוצה לקפוא מקור? זו תהיה חוויה. נקבל דלקת ריאות. שטויות. תפסיק כבר להגיד לי ``שטויות``. תתחיל לקבל קצת אחריות. תתחיל כבר להנות מהחיים. לקפוא בים זו הנאה? להנות זה להתכרבל מתחת לשמיכה, לקרוא ספר, לראות סרט… שטויות. די עם זה כבר!!! אז בוא נלך. תוכל לכתוב על זה סיפור. זה קורה כל חורף. חצי ילד החורף חושב שהוא משורר וסופר. לפני שנתיים חצי ילד הקיץ גרר אותו לטיפוס על הר בטורקיה, כשהבטיח לו שהוא יוכל לכתוב על זה שיר. בחנוכה הוא עודד אותו לשרוף חנוכיה, כשהבטיח לו שיוכל לכתוב על זה עוד שיר. כשהיה ביסודי, הוא גרר אותו לקפוץ ראש במדרגות של בית הספר, לשבור 2 שיניים, לסדוק את הגולגולת ולהתאשפז בבית חולים, כשהבטיח לו ששנים חר כך הוא יוכל לכתוב על זה פרק באוטוביוגרפיה. חצי ילד החורף אף פעם לא עמד בפיתוי. גם הפעם. פתאום אני בחוץ. חצי ילד קיץ, חצי ילד חורף, נרטב בגשם, בדרך לים של חורף, ומדמיין ים של קיץ. החוף כמובן ריק, חשוך ונטוש. הטיפות של הגשם מחוררות את החול, והרעש של הסערה בים הוא אדיר, כמעט מחריש-אזניים. אני מתפשט בחוסר רצון, כבר רועד מקור ורטוב עוד לפני שנכנסתי למים. לאט לאט אני צועד פנימה, לתוך הים השחור והגועש, כפות הרגלים כבר זועקות מכאב של קור. ממשיך להתקדם, גל ענק מתנפץ עלי ועכשיו אני כבר רטוב לגמרי, מלוח וקפוא. כבר אין ברירה. אני צולל פנימה. א – י – ז – ה כ – פ – ו – ר ! - ! - ! הגוף כולו המום מעוצמת הקור, משתולל מתחת למים כדי לא לקפוא למוות. מתחת למים יש זרמים חזקים שמנסים לסחוף אותי, אבל אני שחיין טוב. מוציא לשניה את הראש החוצה כדי לבדוק אם החוף עוד שם, וחוזר לצלול בגיהינום הים תיכוני. עברה בקושי דקה, דקה של אימה, עינוי, ו… הנאה. כן, ברמה הזאת, העינוי כבר הופך להנאה. (מישל היתה הראשונה שלימדה אותי את הכלל הזה, כשקשרה אותי למיטה וטיפטפה עלי שעווה של נר דולק). בבית חיכתה לי מקלחת חמה, הרגשתי את הטיפות הכמעט רותחות מפשירות את העור, הבשר והעצמות שלי. שקעתי במחשבות, שיחת נפש עם עצמי, שיחה של פרידה. אני כבר לא יכול יותר. לא נהנית? לא. זו היתה טעות. טעות?! הנה אנחנו כאן, חיים, בריאים, נהנים ממקלחת חמה, ומחר בבוקר יהיה לך נושא לסיפור. לא. אני פשוט לא יכול יותר. מה אתה לא יכול? להיות איתך. מה זאת אומרת? אני לא יכול להמשיך עם ההתאבדויות האלה. אתה חייב ללכת. תלך אתה. אם אני אלך אתה לא תשרוד שבועיים. אם אני אלך, אתה תחייה חיים אפורים ועלובים. אני אוהב את החיים שלי. אתה באמת רוצה שאני אלך? כן. הגיע הזמן. אבל אנחנו יחד. אנחנו טובים ביחד, אתה חצי ילד חורף, אני חצי ילד קיץ, יחד אנחנו כמעט בן-אדם. אני רוצה שתלך. וזהו? וזהו.
ילדי החורף מאושרים בשבוע האחרון. היה קר, ירד גשם… ממש אירופה. אותם ילדי החורף שחיכו חודשים ארוכים כדי להוציא מהארון את הסוודרים החמים, והמעילים הישנים עם הריח של עשרות גשמים משנים אחרות, טובות יותר או פחות. אותם ילדי החורף שירדו למחסן המבולגן, להביא את תנור החמום שכבר שכח כמה הוא אוהב להתחבר לשקע, להתחשמל, ולהפיץ חום. אותם ילדי החורף סוף סוף מאושרים. במיוחד הלילה, כשיש סופה. ואני, חצי ילד חורף, הוצאתי את הסוודר הירוק החם, הדלקתי את תנור החימום, התכרבלתי מתחת לשמיכה, כיביתי את האור והדלקתי את הוידאו. ``הכחול הגדול``. אחרי כמה דקות של סרט, כבר לא שמעתי את הטיפטוף על החלון. על מסך הטלויזיה כבר קיץ. איזה כחול… הים הכחול והמפתה. עזבו את הסיפור הקיטשי – הוא באמת לא משנה. אבל הצילומים!!! מעל המים, מתחת למים, כחול במים הרדודים, שחור בעמוקים. גם כהשמסך שחור לגמרי, במעמקים האוקיאניים, היופי עוצר נשימה. התעוררו בי שוב געגועים עזים לקיץ. חצי ילד הקיץ התעורר. התעורר מוקדם מדי. חצי ילד הקיץ, שהקיץ מתרדמה ארוכה, בכלל לא יודע שבחוץ חורף ולילה. או שהוא יודע ולא איכפת לו. הוא רוצה ללכת לים. לים! עכשיו... חצי ילד החורף כמובן מזועזע. אבל יורד בחוץ גשם. שטויות. מה שטויות?! אתה רוצה לקפוא מקור? זו תהיה חוויה. נקבל דלקת ריאות. שטויות. תפסיק כבר להגיד לי ``שטויות``. תתחיל לקבל קצת אחריות. תתחיל כבר להנות מהחיים. לקפוא בים זו הנאה? להנות זה להתכרבל מתחת לשמיכה, לקרוא ספר, לראות סרט… שטויות. די עם זה כבר!!! אז בוא נלך. תוכל לכתוב על זה סיפור. זה קורה כל חורף. חצי ילד החורף חושב שהוא משורר וסופר. לפני שנתיים חצי ילד הקיץ גרר אותו לטיפוס על הר בטורקיה, כשהבטיח לו שהוא יוכל לכתוב על זה שיר. בחנוכה הוא עודד אותו לשרוף חנוכיה, כשהבטיח לו שיוכל לכתוב על זה עוד שיר. כשהיה ביסודי, הוא גרר אותו לקפוץ ראש במדרגות של בית הספר, לשבור 2 שיניים, לסדוק את הגולגולת ולהתאשפז בבית חולים, כשהבטיח לו ששנים חר כך הוא יוכל לכתוב על זה פרק באוטוביוגרפיה. חצי ילד החורף אף פעם לא עמד בפיתוי. גם הפעם. פתאום אני בחוץ. חצי ילד קיץ, חצי ילד חורף, נרטב בגשם, בדרך לים של חורף, ומדמיין ים של קיץ. החוף כמובן ריק, חשוך ונטוש. הטיפות של הגשם מחוררות את החול, והרעש של הסערה בים הוא אדיר, כמעט מחריש-אזניים. אני מתפשט בחוסר רצון, כבר רועד מקור ורטוב עוד לפני שנכנסתי למים. לאט לאט אני צועד פנימה, לתוך הים השחור והגועש, כפות הרגלים כבר זועקות מכאב של קור. ממשיך להתקדם, גל ענק מתנפץ עלי ועכשיו אני כבר רטוב לגמרי, מלוח וקפוא. כבר אין ברירה. אני צולל פנימה. א – י – ז – ה כ – פ – ו – ר ! - ! - ! הגוף כולו המום מעוצמת הקור, משתולל מתחת למים כדי לא לקפוא למוות. מתחת למים יש זרמים חזקים שמנסים לסחוף אותי, אבל אני שחיין טוב. מוציא לשניה את הראש החוצה כדי לבדוק אם החוף עוד שם, וחוזר לצלול בגיהינום הים תיכוני. עברה בקושי דקה, דקה של אימה, עינוי, ו… הנאה. כן, ברמה הזאת, העינוי כבר הופך להנאה. (מישל היתה הראשונה שלימדה אותי את הכלל הזה, כשקשרה אותי למיטה וטיפטפה עלי שעווה של נר דולק). בבית חיכתה לי מקלחת חמה, הרגשתי את הטיפות הכמעט רותחות מפשירות את העור, הבשר והעצמות שלי. שקעתי במחשבות, שיחת נפש עם עצמי, שיחה של פרידה. אני כבר לא יכול יותר. לא נהנית? לא. זו היתה טעות. טעות?! הנה אנחנו כאן, חיים, בריאים, נהנים ממקלחת חמה, ומחר בבוקר יהיה לך נושא לסיפור. לא. אני פשוט לא יכול יותר. מה אתה לא יכול? להיות איתך. מה זאת אומרת? אני לא יכול להמשיך עם ההתאבדויות האלה. אתה חייב ללכת. תלך אתה. אם אני אלך אתה לא תשרוד שבועיים. אם אני אלך, אתה תחייה חיים אפורים ועלובים. אני אוהב את החיים שלי. אתה באמת רוצה שאני אלך? כן. הגיע הזמן. אבל אנחנו יחד. אנחנו טובים ביחד, אתה חצי ילד חורף, אני חצי ילד קיץ, יחד אנחנו כמעט בן-אדם. אני רוצה שתלך. וזהו? וזהו.