בואי נחשוב יחד (וסליחה על הסרקאזם).
ראשית נשאל כמה שאלות שכדי לענות עליהן צריך קצת להפעיל את ההגיון (אין כל צורך בתעודת מקצוע). שאלה ראשונה. עד איזה גיל את חושבת לאפשר להם את התרגיל הזה? 6? 8? בר/בת מצוה? גיל גיוס? את חושבת שבעלת יחכה לך עד אז? הצחקת אותו. שאלה שניה. מה זה לנטוש אותם במטתם לבכות? זה חור באמצע המדבר? בקוטב הצפוני? אצל החיזבאללה? הרי זה הבית שלהם, החדר שלהם והמיטה שלהם. זאת נטישה? הלוואי שאותי היו נוטשים ככה כשהייתי בגיל הזה. לא היה לי מעולם חדר משלי. לפעמים גם לא מיטה משלי וישנתי על הרצפה. לא יצאתי כל כך רע. תגרמי להם טראומה? למה? זו מלחמת העולם השלישית? שאלה שלישית. הם יפריעו זה לזה לישון? אז מה? הם צריכים לקום מחר בבוקר לעבודה? לשמור על בטחון המדינה? לנהל את בנק ישראל? אם כל התפקידים האלה לא נוגעים להם - מה אכפת לך. ילד עייף יישן גם אם תעשי לו מלחמה באוזן. שאלה רביעית. הנסיונות עלו בתוהו? למה? אין מדרגות? אין סולם? למה צריך תוהו כדי לעלות. אהה. אני יודע. זו הדרך היחידה שיכולת להעלות את הנסיונות. נו... מילא. שאלה חמישית. ומה תעשי אם יהיו לך עוד ילדים? תקימי מוסד חינוכי במיטה? תעברי למיטה שלהם? תזמיני את השכנים? מה תעשי? עכשיו נחזור למציאות המרה. יש ביניכם מאבק - נראה מי ישבור את מי קודם. הם מנצחים מחדש כל יום. אם היו נותנים לצה"ל לנצח ככה, לא היינו אוכלים כל כך הרבה חרא מהערבים. תפסיקי לרחם עליהם. הם לא זקוקים לזה. הם זקוקים ליד מכוונת תקיפה. זו לא נטישה. זה חינוך. במלחמה בינכם יש להם נשק והם עושים בו שימוש חכם, מדורג בשלבים. אם שלב מסויים לא עוזר - עולים מדרגה לשלב הבא. הלו..... הם לא עולים בתוהו. הם עולים מדרגה. רק את "עולה בתוהו". קודם מיללים. אחר כך צורחים. שימי לב שבשלבים האלה אפילו לא תראי דמעה אחת. מסקנה - זה לא בכי. זו מחאה וזה תחילת תהליך שבירתך. אחרי זה - בכי "היסטרי". לבסוף הקאה. באנלוגיה - אלה בדיוק תופעות של גמילה (מסמים, אלכוהול, עישון). אגב, יש סיכוי שאם גם הקאה לא תשפיע עליך לוותר - הוא ינסה לעלות שלב לדרגת הצגת אפיסת כוחות. אין צורך להתרגש. עכשיו אני רוצה לספר לך משהו על עצמי. אני טוען שאצל הגדולה שלי (כיום מעל 25) כשהיתה בכתה ו' (תעשי לבד את חשבון הגיל), תפסתי בדקה ה-90 את מחלת האנורקסיה. לא אלאה אותך באיך עליתי על זה ובכל מה שעשיתי - אבל טיפלתי בזה לבד. התחלתי מזה שלא יוצאים מהבית (לבית הספר) בלי שראיתי בעינים שלי שאכלת ארוחת בוקר טובה. אני מאחר לעבודה? בעיה של העבודה. הבת שלי במקום ראשון בסדר העדיפות. ביום הראשון אכלה ביס וחצי (לא חשוב של מה). לא הסתפקתי בזה. חייבתי אותה להמשיך לאכול ולא תקומי מהשולחן עד שאראה צלחת ריקה (אפשר לחשוב מה כבר היה שם). התחילה "להשתעל" המשיכה בהצגת "להקיא", בכתה, רקעה ברגלים, אשתי נהייתה הסטרית וצרחה - ואני בשלי. בשקט, בלי להרים קול, ממש בשאנטי. תקיא? אין דבר. הכל בסדר. תנוח קצת ותאכל עוד פעם. תקיא עוד פעם - תנוח קצת וסיבוב שלישי. ככה מצדי אלף שלוש מאות חמישים ושבעה "סיבובים". ככה עד שאראה צלחת ריקה למישעי. אחרי חצי שעה (שנראתה כנצח, אני מודה) הכל נרגע, הילדה אכלה והלכה לביה"ס. בארוחת הצהריים כבר לא היתה בעיה. למחרת בבוקר - כל הסרט מהתחלה. אין דבר. סבלנות ועיקביות זה שם המשחק. ככה שלושה ימים. מאז - לא היתה לי בעיה. מה אני רוצה לומר? הבעיה לא אצל הילדים. זה אצלך בראש. אם תתגברי על הבעיה שבראש שלך - הכל יהיה בסדר. זה החלק הקשה בעבודה שלך. הכניסי אותם כל אחד למיטתו. יצרחו? אין דבר. אחרי כמה דקות (לא פחות מעשר ולא יותר מעשרים) היכנסי לחדר והשכיבי אותם שוב (סביר שהם על הרגלים), קנחי את האפים (שבטח כבר דולפים), אל תדברי. השכיבי, כסי, נשיקת לילה טוב (בלי לדבר ראבאאאאאאאק) וצאי מהחדר. יקיא? תנקי בלי לדבר, החליפי מה שצריך, השכיבי, כסי, נשיקה (בלי לדבר אמרתיייייי) ולילה טוב. האמיני לי - מקסימום שניים שלושה לילות כאלה והכל בסדר. אל תפחדי ואל תיבהלי מזה שהם יפריעו זה לזה לישון. ילד עייף - ירדם ויישן כמו אבן. דמעה אחת עכשיו תחסוך הרבה דמעות אחר כך (לא רק שלהם אלא גם שלך כשבעלך יחליט שנמאס לו לחכות לך). שנאמר על משקל " קשה באימונים - קל בקרב". קשה בהתחלה - קל בהמשך. שנו רבותינו - כל ההתחלות קשות. לא המצאת את זה. ולא... לא מאוחר מדי. אין מאוחר מדי גם אם הם היו בני מצוות. יאללה - לעבודה. את עוד כאן?
