שיעור בשיחרור...<img src="http://timg.co.il/f/Emo250.gif">

[schlomitsmile]

שיעור בשיחרור...

הבנים שלי, ארבעתם, היו איתי בבית עד גיל שנתיים.
לפני גיל שנתיים כל העניין של קבוצה וחברוּת לא ממש רלוונטי,
והרגשתי שיהיה נכון להם יותר לקבל את ההכלה וההענקה שיש רק בבית,
כבסיס לחיים.
בגילאים המאוחרים יותר, אף אחד מהם מעולם לא היה בצהרון-
אמא מחכה בבית עם ארוחת צהריים וחיבוק.

עכשיו, לראשונה, הפיצקי שלי, בן רבע לשבע, תלמיד כתה א',
נשאר יומיים בשבוע בצהרון...
הגעתי למסקנה שזה יהיה טוב לו- להתערבב יותר עם החברים,
לפשוש (בן כמעט 11)- יאפשר לי זמן איכות איתו נטו,
וגם ל

, בן 14 לומד בחינוך ביתי (לומד בבית, לא הולך לבי"ס)-
יאפשר לנו יום בשבוע לצאת לסיורים בכלמיני מקומות.

אני שלמה עם החלטה, אבל...
לא פשוט יום שלם לא לראות אותו...

הילדים שלכן בצהרון? כל השבוע/ חלקי?
איך לכן עם זה?
איך להם עם זה?

 

[schlomitsmile]

*השירשור לא יקודם לעמוד השער*

 

[rinamlo]

הבת שלי בצהרון הבת שלי נכנסה לגן פרטי בגיל שנה ושמונה חודשים ואני חזרתי לעבוד - משרה מלאה עד שעה 16:30 ואז הייתי מחזירה אותה מהגן, זה לא קרה הרבה כי שנה ראשונה חולים המון
בגיל שנתיים ושמונה חודשים נכנסה לגן עיריה ושם לא היה צהרון אז הייתה חוזרת הביתה לאכול ולישון מנוחת צהרים (תענוג) ואני חוזרת לעבוד משמרת ערב.
בגיל שלוש ושמונה חודשים היה כבר צהרון ( ביקשתי מהעיריה ונענו לבקשתי - אחרי מכתבים ארוכים וטלפונים אינסופייים) ואז לקראת חמש הייתי מגיעה לקחת אותה.
כיום שהיא בת 5 - עדיין בצהרון עד שעה חמש.
משנה שעברה שהתחלנו צהרון - לקחתי רק 4 ימים ויום אחד חזרה הביתה, בדרך כלל ביום החופשי שלי וגם אני קובעת לה שעורים פרטיים ביום הזה.

 

[רזאי]

לא משחררת

צה"ל תולש אותם מידי המחבקות.
אני עובדת מהבית. עם כל ילד הייתי בערך שנתיים (הורדתי הרבה מכמות העבודה), ובלב כבד רשמתי אותם לגן. הגדול והקטנה ביקשו מאוד להשאר בגן לצהרון. התייצבתי שם מיד כשהתעוררו ולקחתי אותם הביתה. לשמחתי אחרי שנה שניהם וויתרו על הצהרון. האמצעיים תמיד חזרו הביתה בצהריים.
אני מעדיפה לעבוד בבוקר, ושוב בערב. כשהם בבית וערים אני מנסה להיות פנויה אליהם. לפחות 3 פעמים בשבוע בעלי מצליח להגיע הביתה לארוחת צהריים, ואנחנו יושבים כולנו יחד.
עכשיו כששני הגדולים כבר עזבו את הבית, אין לי ברירה אלא לשמוח על כך שחינכתי אותם לעצמאות והם מסתדרים.

 

[עינת דולב הדס]

שלי לא בצהרון אני לא מצליחה לשחרר וגם לא מרגישה צורך.
אני אוהבת לאכול איתם צהריים כל יום, סומכת יותר על האוכל שלי של הבית מאשר על האוכל של הצהרון.
זה מצחיק אותי כל פעם מחדש שהילדים שלי דווקא מאוד היו רוצים להיות בצהרון. אולי כי החברים שלהם הולכים או אולי כי זה משהו שאין להם אבל הם תמיד רוצים.
אני תמיד חושבת שאחרי 5-6 שעות בבית הספר הם זקוקים ליחס האישי, למנוחה, לשקט שלהם עם עצמם וזה משהו שלא יכול לקרות בצהרון בעיני.

 

[schlomitsmile]

גם אני חושבת/מרגישה כך

לכן מעולם לא שלחתי לצהרון, וגם הפשוש שלי ביקש וסרבתי.
עכשיו לראשונה נוצרו אצלנו נסיבות שגרמו לי ללכת בניגוד ללב...
כי מה שחשוב זה לא מה אני מרגישה
אלא מה באמת לטובת הילדים,
וגם ההורים הזקנים שלי שרק עכשיו אני מצליחה לבקר אותם.
כך הגעתי לשיעור בשיחרור

אין כאן עמדה כוללנית שלי בסוגיה-
אני חושבת שכל משפחה ונסיבותיה.
אני לא שוללת או מחייבת צהרון באופן גורף.
לי אישית זה מעולם לא התאים, רק לאחרונה וליומיים בשבוע בלבד.
לכן עלתה אצלי השאלה איך הורים- ולא פחות חשוב מזה-
ילדים אחרים (אלה שהולכים לצהרון ואלה שלא), חווים את העניין.
הפיצקי שלי אומר שהצהרון הוא כמו קייטנה, כייף לו

 

[ayely33]

אני מקבלת אותם עם חיבוק גדול ב- 16:30

שניהם בצהרון, בת 6 ובן 4 , הצהרונים נבנו ע"י ההורים, חמותי היא זו שמכינה את האוכל לצהרונים, כך שהארוחות חמות וביתיות.
הבן שלי בצהרון בגן שלו עם 6 ילדים ומדריכה מקסימה.
הבת שלי בצהרון של ילדי בי"ס בקיבוץ שלנו , הם 9 ילדים עם מדריכה וסייעת.
יש ימים שאני לוקחת ב- 15:30 אבל יש יום אחד בשבוע שאני מסיימת מוקדם ואני לרוב לא לוקחת אותם מוקדם בגלל זה, אני באה הביתה ויש לי זמן איכות אדיר עם עצמי!!! אני אוהבת את ילדייי מאוד, אבל במקרה זה אין לי שום בעייה לשחרר, אני יודעת שהם במקום בטוח , הם נהנים וגם אני

 

[חתול שאלול]

סליחה על ההתפרצות כי מעולם לא אמרתי פה שלום רשמי.
שלום.
אבל חייבת להודות שהשרשור הזה מעורר בי קנאה.
מבלי להכנס לנסיבות מדוע הדברים התגלגלו להיות כך,
הבנים שלי, תאומים בני שש וחצי, לא בצהרון. פשוט משום שאין.
אבל אני עובדת עד 16:00. אז הם מגיעים הביתה מבי"ס. ומחממים להם (אם נחה עליהם המוזה) את האוכל.
ובמיוחד בימים קצרים ואפלים אלה, שרק מגיעה הביתה, בודקת מה נשמע? יש/אין שיעורים? ולא מספיקים לעשות כלום וכבר נגמר היום...
מבינה כל מי שעצובה להיות רחוקה מהגוזל.
מקנאה בכל מי שמצליחה

 

[schlomitsmile]

ברוכה הבאה

לא יודעת מה הנסיבות ולמה הן התגלגלו כך,
אבל כדאי שתדעי שאם חס ושלום תקרה להם איזושהי תאונה ביתית,
את עלולה למצוא את עצמך במקום מבהיל-
לפי החוק אסור להשאיר ילדים בגיל כזה (כמדומני עד גיל 9)
ללא השגחה.
יש מצב שאיזושהי שכנה תארח אותם?
אולי תיכוניסטית תשמרטף?

מעבר לזה, זה באמת נשמע קשה...

 

[חתול שאלול]

תודה מחמם את הלב.
לא כתבתי בכדי לקבל פידבק. רק הגבתי לשאלה.
אבל כיף להרגיש שאני לא לבד

 

[עינת דולב הדס]

כיף שאת פה.... אני מבינה את הרגשות שלך. אני יודעת שזה לא פשוט. אבל זכרי שגם במצבים כאלה יש יתרונות.
למשל הם מפתחים עצמאות גדולה.
הם מפתחים את מערכת היחסים שלהם אחד עם השני בלי שהעינים שלך ישפיעו.
לכל מצב בחיים יש רווח ומחיר. אני בטוחה שאת מצליחה לראות גם את הרווחים.
חוצמיזה שגם אנחנו היינו כאלה, ילדי מפתח קראו לזה כשהייתי קטנה וזה לא היה רע במיוחד. אני זוכרת הרבה רגעי הנאה, הרבה רגעי למידה, הרבה רגעי עצמאות, הרבה רגעים בהם הרגשתי נחשבת, אחראית, גדולה ומסוגלת, דברים שאנחנו פחות נותנים לילדים שלנו היום להרגיש ואני חושבת שתרמו לי רבות בחיים.

 

[MAMALY]

יש לי הרבה מה לכתוב לך כאמא ל 3 ילדים שהיה מאוד קשה להביא לעולם וכאמא שלשחר ילד עולה לה בבריאות פיזית ונפשית... (צוחקת כבר על עצמי מזל שאבא שלהם יותר רגוע בהרבה..)

כל הילדים שלי במסגרת עד ארבע וחצי אחה"צ ואני עובדת מהבית.....

ראשית הילד שלך יהיה מאושר!!! יש צהרונים נהדרים כמו בית ממש (אני לא רושמת לצהרון של הגנים אני דוגאת לעניין האוכל והחברה עוד 100 ש"ח אבל הרבה שלווה ושמחה בלב ורוגעעעע) שנית זה תורם הרבה להתפתחות של הילדים הם במסגרת חברתית אוהבת בעיקר בחורף שאחה"צ חושך והם תקועים בבית) הם מאושרים!!1
מה ישלהם להיות עם אמא כל היום בבית.... יש שישבת יש חגים יש חופשים יש ימים שמבריזים גם...

(אגב אני צריכה לדבר איתך על החינוך הביתי לגדול שלי יש מצב שאת שולחת לי בפרטי דרך לתקשר איתך??)

את תתרגלי והגעגועים עושים את הכל יותר טוב אמא שמחה ילד שמח לא ראיתי שום נזק רק תועלת בלראותא תכולם בארבע וחצי כשהמסגרת שהם נמצאים טובה על זה אין פשרות אצלי.

 

[schlomitsmile]