לא מאז הבריטים
ירון,
תמקד את השאלה ולצורך מה בעצם.
'תכנון משותף' נעשה כאן בתקופות עבר כמובן. דרכי הים וההר קיימות כמה אלפי שנים טובות, כמו גם מעברי הירדן. עזה עכו ובית שאן הן ערים חשובות מהתקופה ההלניסטית (ועוד לפניה), והן נוסדו על צמתי מסחר חשובות ודרכים בינלאומיות. כל המערכת היתה משותפת עד לפרוץ מדינת ישראל ששינתה הכל וניתקה את בית שאן, לדוגמא, מהדרך הראשית בין מזרח למערב. אני מציינת את זה כי רשת היישובים והכבישים שלנו ושל הסביבה הערבית היתה אחת, כך באופן עקרוני החיבורים קיימים גם אם לא חושבים עליהם (ראש הנקרה/נקורה, ירושלים/עמאן וכו').
היום- אנחנו מדינה מתגוננת ולא מחוברת תשתיתית למדינות השכנות. אם יש תכנון מתואם הוא יותר לפנים הארץ (יו"ש), וגם זה רק כשחייבים, בנושאים חוצי גבולות.
כמה דברים שעולים לי כרגע כמתואמים עם הסביבה המזרח תיכונית:
1. תחבורה- התכנון ממשיך ליו"ש ולא לירדן או מצרים, אע"פ שיש 'שלום'. הגורם המדרבן הוא האוכלוסיה היהודית בשטחים והצרכים שלה, וכמובן הסכמי אוסלו/וואי.
2. הגז -כן מטופל בתיאום עם מצרים. לפחות היה בזמנו.
3. סוגיית המים היא אולי הדבר הכי 'נפיץ' שבו אין ברירה אלא להסתכל מעבר לקצה אפנו מכיוון שחלק נכבד ממקורות המים שלנו מגיעים מיו"ש ומסוריה, וגם ירדן לא תתקיים ללא המים שנספק להם. כאן יש גם הסכמים וגם חתירה מתמשכת של המדינה להתנתק מהמערכת האזורית. בעיני זה היה שיקול קריטי בהחלטה על התפלה כאסטרטגיה הלאומית למשבר המים. בהסכמים מול הרש"פ המים הם מוקש שלא מדברים עליו הרבה, אבל רק תחשוב מה יקרה עם אקוויפר ההר יוכרז כנכס פלסטיני.
4. ביוב/זיהום- נושא חוצה גבולות בדומה למים. כיום המדינה מטפלת בחלק גדול מהביוב הפלסטיני במתקנים ישראלים, ומה שלא מטופל זורם במורד ההר אלינו. זה בא אגב על חשבון רשויות במדינת ישראל לפעמים, להן 'לא נשאר מקום' במטשי"ם שמטפלים בשפכי יו"ש. שוב, ההתייחסות חוצה גבולות מחוסר ברירה ובגלל שיש הסכמים. אף אחד לא מתנדב לחשוב מחוץ לגבולות המוסכמים.
5. גבולות ימיים- עבודה שנעשית במפ"י מול מדינות האזור, להגדרה סופית של גבולות המדינה בים. לא פיתוח אורבני אבל בכ"ז פיתוח תשתיות אנרגיה (קידוחים וכו').
בגופים פרטיים ואקדמיים יש התייחסות כלל איזורית- כמו מחקרים של אדם מזור, אריה שחר ואיתי פישהנדלר, למשל.
תכנית ישראל 2020 (שאומצה גם ע"י משרדי ממשלה) מתארת כאחד מ-3 תסריטי העל שלה את "ישראל בסביבה של שלום" (אשרי המאמין...) וגוזרת מכך תשריטים של דרכים, מרחבים מבונים, תשתיות ושיתופי פעולה אזוריים.
תכנית אסטרטגית דומה שראיתי איפשהו שנעשית היום באוניברסיטת חיפה (ארנון סופר ושות') מתייחסת גם היא לאזור, אבל לא לתסריט של שלום אלא לתסריט של ישראל כמיעוט דמוגרפי בסביבה ערבית של ריבוי דמוגרפי, עוני ומחלות. השיקול הכלל אזורי הנגזר מכאן הוא הפוך: אטימת גבולות הארץ לסביבה העויינת, ניצול שטח קפדני עוד יותר והתרחבות לכיוון הים.
