שיקום

[ישי ואור]

שיקום

האם יש מישהו בפורום הזה שיכול מיד ראשונה ( אפילו בהתקשרות ישירה ) להעיד על מישהו שיצא ממצב PDD למצב רגיל ואיך בוצע הדבר ( ABA גרינשפון וכו ) , אנו חושבים שאנשים שעברו את מסכת היסורים הפחדים והחששות יכולים בזאת לתת לנו דחיפה מורלית אדירה , ואם אין כאלה לפחות שנדע היכן אנו עומדים ולא להיות נזונים משמועות ומספרים שאין ביכולתנו לבדוק את אמיתותם , בקיצור היינו רוצים לראות הצלחה ומשמעותה ב"עניים" שלנו

 

[דורון זוהר]

שיקום

אולי 'אם כל השאלות' בכל הנוגע לשיטות טיפול. צריך להגדיר קודם שיקום, בעיקר כי העולם המופרע של ימינו כולל כל מיני סוגים של התנהגויות מוזרות בגדר הנורמטיבי. היכרותי עם 'מקרים' משוקמים כוללת את הד"ר המפורסמת לפרות - טמפל גרנדין (וסליחה עם השם אינו מדויק), שחבה את שיקומה, לדבריה, לטיפול המסור של אימה ולמין מיטת חיבוק מרגיעה שפיתחה בתחילה עבור הפרות. נראה לי שהמקרה שלה יותר קרוב לאספרגר מאשר לאוטיזם. היכרות שניה הוא בחור שפגשתי בארה"ב, במהלך הסדנאות של ד"ר וינס קרבון, המורה שלי לטכניקת ה-vba. בחור שמדבר לעניין רוב הזמן, אם כי עדיין מובחנים בו סימני האוטיזם. חוץ מזה ישנו הסרט המפורסם של לוואס אודות מטופלי ה-aba ששוקמו. למראית עין, הסרט מקצועי, ערוך היטב ומתעד תקופה די ארוכה בחיי המשתתפים. עם זאת, מהיכרותי עם השיטה ועם הגישה השיווקית האמריקאית - לא הייתי חותם על הממצאים ביד בטוחה. צריך לזכור, ועל זה אני חוזר באוזני הורים כמו תוכי - לכל ילד מתאימה שיטת הטיפול המותאמת לפי עומק הפגיעה, היכולות והמוטיבציה שלו ללמוד. צריך לקחת עקרונות מתאימים מכל שיטה ובשום אופן לא להינעל 'על עיוור' על שיטה אחת בלבד. מקווה שעזרתי דורון

 

[רונית ולגרין]

דורון

אני יותר ממסכימה איתך. הרבה גורמים צריכים להילקח בחשבון. מהי נורמליזציה? היכולת לתפקד באופן עצמאי בחברה? ומה עם אותם אנשים שהם- מופנמים/ סוציופטים/ אנטיפטים/ ועוד.. ללא כל אבחון וכותרת, האם זו נורמליזציה? וכן- אני מסכימה בהחלט שקיבעון ואמונה עיוורת בשיטה אחת לא תוביל אותנו לניצחון המיוחל.. כדי לדבר על "יציאה מאוטיזם" חשוב להגדיר מהן אמות המידה של הנורמליזציה. רונית

 

[doroniz]

יציאה מאוטיזם

אני מסכים לכל מילה של חברי דורון זוהר (שמותינו הפרטיים זהים ושמות משפחתינו מאוד דומים). מבחינתי המושג "לצאת מאוטיזם" אינו קיים. סיפורים מרגשים קיימים גם קיימים - נדמה לי שסיפור חייה של טמפל גרנדין (לא טעית, דורון, זהו שמה) הוא המוכר ביותר. גם היא מעידה על עצמה שיש בה התנהגויות אוטיסטיות ואותה מיטת חיבוק מאוד מסייעת לה כמו דברים אחרים (זכרון עפ"י תמונות). כהורים לילד על רצף ה-PDD אנחנו מנסים ככל יכולתנו (מכל הבחינות: כלכלית, ארגונית, משפחתית, התאמה לצרכי הילד ועוד פרמטרים) להעניק לילדנו חיים מכובדים ונעימים. כל זאת מבלי לשכוח שיש עוד דברים בחיים חוץ מעומר - יש לו עוד אח, יש לנו מקומות עבודה, יש משפחה ויש ויש ויש. החלק החשוב ביותר הוא התאמת הסיוע לילד ולמשפחה (והמשפחה היא חלק בלתי נפרד מהילד) עפ"י הצרכים והיכולות. בתפיסה הזאת עם העקרונות הללו כל התקדמות היא אושר בלתי רגיל לכולם (לנו, לו, לצוות המטפל) ונסיגה איננה מקור לתסכולים קשים. דורון יזהר.

 

[נורר]

כן, אני מכירה

אני מכירה ילד אחד שיצא מזה לגמרי. אמו שיתפה אותי במקרה שלה וזה נותן לי כוחות עצומים. הסביבה והילד עצמו לא יודעים כי בכלל היתה בעיה קשה וגם אני מחויבת לשמור על פרטיותם. אישית פגשתי את הילד כמה פעמים ואכן לא ניתן להאמין שפעם הוא היה במצב של הבת שלי. והוא בהחלט התחיל ממצב קשה. הילד טופל בהרבה מאוד שיטות במשך של שלוש שנים מתוכם: גרינשפן, טיפול באומנות, הידרוטרפיה, מוסיקה, גן טיפולי וכלל הרבה טיפולים אלטרנטיבים. המסקנה שלי שזה בעיקר המעורבות והמסירות של האמא. היא ניצלה כל דקה של הילד ושיטה או מטפל שלא נראו לה הפסיקה איתם מיד. יש לי רשימה של המלצות שלה בעיקר לאזור השרון אך חלקם לא אקטואליים. ניתן לפנות אלי במסר אם זה מעניין אותך.

 

[ענת בן צבי]

בכנס של שיטת DIR בשיקאגו

היו שני חלקים אחד הצגת מקרה על ידי מומחים מקומיים - ההורים היו בקהל -המומחים בין היתר היו קלנאית התקשורת, ריפוי בעיסוק ופסיכולוגית - את כולם אני מכירה עכשיו אישית כי הן מטפלות בפשוש. הילד יצא מזה לגמרי והולך לכיתה א רגילה. המצגת כללה סרטים והמצב שלו היה יותר גרוע מהפשוש. ההתקדמות של הילד שלי בלושה חודשים האחרונים הופכת אותי לאופטמית. דוגמא נוספת היתה אמא שהלד שלה אובחן בגיל 10 חודשים והיה מקרה קשה במיוחד. היא כתבה ספר (תרגום חופשי שלי הילד שאהב חלונות) על הטיפול בו ונשארה לדבר איתנו. לטענה הוא יצא מזה לגמרי (היה בטיפול של גרנשפיין עצמו). ענת

 

[ריקי 04]

יודעת על שניים

לא מהיכרות אישית, אבל מספיק קרוב כדי לדעת שכל מילה אמת. אחד, בגיל ההתבגרות, התחיל עם אופשן ואח"כ ההורים עבדו איתו. אין היום שום זכר למה פעם. השני, לקראת סוף יסודי, אין כמעט שום שרידים (יש קצת מקום לשיפור בקשר עין -אבל זהו). בקיצור, יש דוגמאות, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שזה מאד תלוי בפונטנציאל של הילד. וכמו שאמרה לי פעם מישהי - לגבי הילדים הגבוהים זה לא ממש משנה איך יעבדו איתם - אם יעבדו - הם יתקדמו. בכל מקרה, אם עובדים - הילדים מתקדמים, כולם.