Anna begins cc
New member
שירה לעת ערב (מוקדש.)
אני קוראת ספר שירה מהפנט בימים האחרונים,
זה ספר ביכורים של משורר צעיר (שהוא במקרה גם מכר שלי)
והחלטתי לקלוד לכם אותו (זהו, דאג. אני כבר לא מסוגלת לומר את המילה "להקליד".)
"בהכתב שלהבת, מקסת הדמעות
ירדו הנמרים מחושרי-פנים אל עבר הירדן
ומנאות בבל יעלה האד השקט הוא העד השקט
ומרגבי עפר תפתח התדהמה
ונשב הרוח- ושב הרוח
ומצען המדבר יבואו ארוכים וכבים ומקולפי גפיים
אנשי הים ואנשי היער ואנשי השמיים הרדודים
ואני המערות ונשי הנהרות וההולכים והרצים והמדדים
והערב רד, ונקבצו דרי הישימון תחת הרקיע
והוא צר מלהכיל.
והנפש יוצאת אל העין הרעבה
אל הארץ המשחררת קילוחיה לאור הלהבה
תנים של תכלת גוועים בערבה.
המעברים נסתמים בחרושת צללים
האורום מתחלפים, מנבאים בכנפם עשן ורוח
פרוץ ומטושטש אתה דואה עכשיו
בתווך חסר המנוחה
בין חשכה לשכחה
בין ערות להוויה
כשהתנודה נעורה ברחם האדמה
בשעות השמוטות
של עריקת הנשמה.
קום לך לך אל עמק המלכים
רד אל החולות המלוחים
כשהרוח נחבטת בקני-סוף,
הם מחכים, ערומים ונפלאים
בכסות הצדף החמה
מחכים לי
ומחכים לך
כשזהר קר נכרך בנרקיסי עופרת
כשמעל האש חגים, שרופי גפיים, צלייני התכלת.
איך בהנתן הסחף המתאים
נסערת מוטת המקרקעין ושטה
חותרת, בלתי מרוגשת עוד, אל מישורי המלח הקלופים
ואנחנו הולכים כפופים, על גבנו כבד הטל
דרוכים לרחש הקדוש של תסיסת המתים,
של התפצחויות סומות במרחבי הכוכבים,
באיזו אוזן נקבעה המחט שתרטוט בזעק הנשמות בדומיה?
אני רואה צל מכסה על המישור
יד- מסרגה שעולה מהשממה
לפרוע את הפקעת,
לפצוע את שולית האדמה.
לו נגסתי את פרפורי לשוני לאלם מוחלט
האם נמצא בהיכלי האלוהים מי שידע את בתיה של קינת ההפרדות?"
זה ממשיך עוד,
אבל אני מסוגלת לקלוד את כל הספר, לכן אעצור כאן.
(זו הקריאה העשירית, לפחות. וזה עדיין לא נותן לי מנוח.)
ערב טוב לכולם.
(לדאג. כי אי אפשר אחרת.)
אני קוראת ספר שירה מהפנט בימים האחרונים,
זה ספר ביכורים של משורר צעיר (שהוא במקרה גם מכר שלי)
והחלטתי לקלוד לכם אותו (זהו, דאג. אני כבר לא מסוגלת לומר את המילה "להקליד".)
"בהכתב שלהבת, מקסת הדמעות
ירדו הנמרים מחושרי-פנים אל עבר הירדן
ומנאות בבל יעלה האד השקט הוא העד השקט
ומרגבי עפר תפתח התדהמה
ונשב הרוח- ושב הרוח
ומצען המדבר יבואו ארוכים וכבים ומקולפי גפיים
אנשי הים ואנשי היער ואנשי השמיים הרדודים
ואני המערות ונשי הנהרות וההולכים והרצים והמדדים
והערב רד, ונקבצו דרי הישימון תחת הרקיע
והוא צר מלהכיל.
והנפש יוצאת אל העין הרעבה
אל הארץ המשחררת קילוחיה לאור הלהבה
תנים של תכלת גוועים בערבה.
המעברים נסתמים בחרושת צללים
האורום מתחלפים, מנבאים בכנפם עשן ורוח
פרוץ ומטושטש אתה דואה עכשיו
בתווך חסר המנוחה
בין חשכה לשכחה
בין ערות להוויה
כשהתנודה נעורה ברחם האדמה
בשעות השמוטות
של עריקת הנשמה.
קום לך לך אל עמק המלכים
רד אל החולות המלוחים
כשהרוח נחבטת בקני-סוף,
הם מחכים, ערומים ונפלאים
בכסות הצדף החמה
מחכים לי
ומחכים לך
כשזהר קר נכרך בנרקיסי עופרת
כשמעל האש חגים, שרופי גפיים, צלייני התכלת.
איך בהנתן הסחף המתאים
נסערת מוטת המקרקעין ושטה
חותרת, בלתי מרוגשת עוד, אל מישורי המלח הקלופים
ואנחנו הולכים כפופים, על גבנו כבד הטל
דרוכים לרחש הקדוש של תסיסת המתים,
של התפצחויות סומות במרחבי הכוכבים,
באיזו אוזן נקבעה המחט שתרטוט בזעק הנשמות בדומיה?
אני רואה צל מכסה על המישור
יד- מסרגה שעולה מהשממה
לפרוע את הפקעת,
לפצוע את שולית האדמה.
לו נגסתי את פרפורי לשוני לאלם מוחלט
האם נמצא בהיכלי האלוהים מי שידע את בתיה של קינת ההפרדות?"
זה ממשיך עוד,
אבל אני מסוגלת לקלוד את כל הספר, לכן אעצור כאן.
(זו הקריאה העשירית, לפחות. וזה עדיין לא נותן לי מנוח.)
ערב טוב לכולם.
(לדאג. כי אי אפשר אחרת.)
