אבי מרציאנו
New member
שירים ליואל- סיפור דרך
יואל נולד אל תוך מטרה קצת מפוספסת, מתגרה כבר מההתחלה בעתיד שנרקם לו בתוך הרחם של התקופה, יפה כמו ציור שטרם צויר ונקי כמו סיפור שטרם סופר- סיפור וציור שכולם יודעים איך יראו כשיתהוו, כי אחרי הכל- העתיד של יואל הוא ההווה שלנו. יואל הוא חסיד לתקופה של יופי ארעי שלא מבינים שהוא כזה, שהוא בר-חלוף. והוא, שברוב חוצפתו, כמה נורא, יוצא אל העולם רק בשני במאי- הוא עדיין מתעתד ללכת עם דגל אדום, כי יש שמחה ויש יום הפועלים ויש ילד קטן שנולד ישר אל תוך זה. יואל גדל "בבית האפור", בית שהמציאות בו היא עקומה לגמרי. האפור של הבית הוא אותו אפור של היער ממנו יואל נולד ואליו הוא נלקח בערוב ימיו, מאפור באת ואל אפור תשוב. הבית האפור הוא מסה דיכאונית שמוחבאת בפרטים הקטנים וקופצת אל תוך חייו של ילד. כך פמוטים, מנורה, לפתן ותקליט מוחדרים לתודעתו בתור דברים אסורים, חפצים שמסמלים סנטימנטליות קשה וכואבת, וכל זה מלווה בלחן עליז של התקופה, כי יש מכאוב ולצידו חיים, ויש חיים ולצידם מכאוב. את הבית האפור כבר אי-אפשר להאיר, ויתרה מכך- התקליט הישן מזכיר לסבתא עולם שעבר מן העולם, אבל דווקא מכותרת המשנה של השיר מבינים שיואל כן שומע את התקליט הישן וכן מצליח להזכיר עולם שעבר מן העולם, אבל בין היתר הוא כנראה כבר מתחיל בבניית אחד דומה לעצמו. בבית האפור מתחיל הדיסוננס בין יואל לבין המציאות שהוא חי בה, שמצד אחד מייעדת לו גדולות ומצד שני מלאה בפצעי עבר ובתחושה לא כל-כך שלמה. אמא שרה ליואל על אביו שלו שטיפס על סולם ושכח איך לרדת, מאז הוא לא בא לבקר. הוא נמצא באוויר הדליל, בהרגשה הנוגעת-לא נוגעת, ועובדה שכשהוא חוזר בסוף (איכשהו ומתישהו)- הוא נראה קצת אחרת. התחושה שמציפה היא בלתי-נמענת, התחושה שיואל עומד לטפס על אותו סולם ושאנחנו נחווה כלפיו את אותו האבדון, התחושה הזאת ממלאת את כל הנפש, דווקא כאן, כי כל התיאור הראשוני של חייו של יואל הוא עצוב. יואל מאוהב (היא תמיד היתה הראשונה) נגמר בשורות ששומטות את הקרקע מתחת לשיר כולו תוך רגע אחד, "אז לא ידעתם מה החיים מכינים לכם". המלודיה הופכת כואבת, כאילו מנידה בראשה ואומרת "אי אי אי", מעין עיוות מזיכרון שמגיע תוך כדי שמספרים סיפור כואב, ומתי מגיע הזיכרון בכאב? דווקא כשמתעסקים בזמנים הנעימים יותר, כי אז הוא מודגש יותר, רק אז מבינים את עומקו. לאחר כמה סיבובים עם האלבום כמקשה אחת- הזיכרון הנוגה והעצוב ביותר של יואל הוא דווקא בילדותו, אולי כי כבר יודעים את הסוף וזה לא חכמה, אבל בעצם- מי מאיתנו לא יודע את הסוף כמעט לכל דבר, ולמרות זאת אנו מרשים לעצמנו לקוות, זו כנראה האנושיות, גלגל ההצלה מדיכאון ומחשבות רעות. במילות השיר ניתן לראות שיואל מאוהב בערנות לכאב (היא תמיד היתה הראשונה לשמוע יללה חנוקה), ואף יתרה מכך, בפרספקטיבה רחבה יותר של כאב- הוא מאוהב במעמדה האמיתי של המלחמה ומפאר את תחושת הנעימות של התחבושת הקרה, מה שחוזר גם בהמשך (המלחמה היא אמצעי, היא תגמר ולא תחזור יותר), בשלב זה הוא אמנם עדיין ילד רך, אך מתחיל לערבב את רכותו ותמימותו בקושי התקופה. בהמשך יואל מתבגר, מייצר סופסוף דעה איתנה משל עצמו, משהו אמיתי ובעלת-תוכן. המלחמה תגמר ולא תחזור יותר ואנחנו נתהלך זקופים, זה חייב להיות כך, אין עוד אופציה אחרת. והוא רואה בעיניו עתיד זוהר, אדמה שאוהבת את יצוריה ולא רוצה עוד דם, אנחנו נתהלך זקופים הוא אומר, הרי בשביל זה אנחנו נלחמים. יואל עומד בתפר ונלחם כדי להשיג שלום, מוכן להכאיב קצת לעצמו כדי לרפא את העולם, רועד ורץ ראשון, מערבב בתוך הלך חייו את הכדור, הפגז והרימון דווקא כדי להגיע לימי אחרית-המלחמה, רוח ההמנון מפעמת, ואנחנו נתהלך זקופים. אזהרה נשלחה ליואל, ואני שואל- מי שלח? לאורך האלבום, פעם זה יואל בעצמו, פעם אמו ופעם אהובתו, כותבים מילים, אך מי עושה זאת כעת? מי בכוחו להתריע על סכנה שמתקרבת? נביא כלשהו? אולי אלוהים? המציאות? או בכלל איזה חלקיק קטן בנשמה שזועק שמשהו פשוט לא נראה בסדר? זה מוכרח להיות מישהו מהם, הרי כל השירים הם מאת בני-אדם, כתובים באותיות, ואילו התוכן האמיתי של האזהרה דווקא מוגש על-ידי המוזיקה. הסיום האינסטרומנטלי מצליח לחדד את הפחד יותר מכל, נותן במה למטפיזי וגורם לו להעביר בהצלחה את מה שמילים יכולות רק לנסות. "משהו נורא קרה לו, ליואל הוא ראה משהו הוא ראה אבל לא היה בטוח משהו נורא קרה לו, ליואל הוא חשב שהוא נלחם בצד של הטובים הוא חשב- עד שהתחיל הקרב" בצד של הטובים. ויואל, זה לא שהתברר לו לפתע שהוא בצד של הרעים. הוא פשוט גילה שאין צד של טובים במלחמה כזו. הכנסתי את האלבום לסטריאו והתחלתי לשמוע, כשהגעתי לרצועה "ימים זהובים/ החלומות של יואל" עצרתי והלכתי, כדי לתת לו פעם אחת לחיות בחופשיות עם סוף טוב. הרגשתי חייב ולו פעם אחת להניח את העצב הזה שלו בצד, ולקחתי איתי את החלומות והאהבות שלו.
יואל נולד אל תוך מטרה קצת מפוספסת, מתגרה כבר מההתחלה בעתיד שנרקם לו בתוך הרחם של התקופה, יפה כמו ציור שטרם צויר ונקי כמו סיפור שטרם סופר- סיפור וציור שכולם יודעים איך יראו כשיתהוו, כי אחרי הכל- העתיד של יואל הוא ההווה שלנו. יואל הוא חסיד לתקופה של יופי ארעי שלא מבינים שהוא כזה, שהוא בר-חלוף. והוא, שברוב חוצפתו, כמה נורא, יוצא אל העולם רק בשני במאי- הוא עדיין מתעתד ללכת עם דגל אדום, כי יש שמחה ויש יום הפועלים ויש ילד קטן שנולד ישר אל תוך זה. יואל גדל "בבית האפור", בית שהמציאות בו היא עקומה לגמרי. האפור של הבית הוא אותו אפור של היער ממנו יואל נולד ואליו הוא נלקח בערוב ימיו, מאפור באת ואל אפור תשוב. הבית האפור הוא מסה דיכאונית שמוחבאת בפרטים הקטנים וקופצת אל תוך חייו של ילד. כך פמוטים, מנורה, לפתן ותקליט מוחדרים לתודעתו בתור דברים אסורים, חפצים שמסמלים סנטימנטליות קשה וכואבת, וכל זה מלווה בלחן עליז של התקופה, כי יש מכאוב ולצידו חיים, ויש חיים ולצידם מכאוב. את הבית האפור כבר אי-אפשר להאיר, ויתרה מכך- התקליט הישן מזכיר לסבתא עולם שעבר מן העולם, אבל דווקא מכותרת המשנה של השיר מבינים שיואל כן שומע את התקליט הישן וכן מצליח להזכיר עולם שעבר מן העולם, אבל בין היתר הוא כנראה כבר מתחיל בבניית אחד דומה לעצמו. בבית האפור מתחיל הדיסוננס בין יואל לבין המציאות שהוא חי בה, שמצד אחד מייעדת לו גדולות ומצד שני מלאה בפצעי עבר ובתחושה לא כל-כך שלמה. אמא שרה ליואל על אביו שלו שטיפס על סולם ושכח איך לרדת, מאז הוא לא בא לבקר. הוא נמצא באוויר הדליל, בהרגשה הנוגעת-לא נוגעת, ועובדה שכשהוא חוזר בסוף (איכשהו ומתישהו)- הוא נראה קצת אחרת. התחושה שמציפה היא בלתי-נמענת, התחושה שיואל עומד לטפס על אותו סולם ושאנחנו נחווה כלפיו את אותו האבדון, התחושה הזאת ממלאת את כל הנפש, דווקא כאן, כי כל התיאור הראשוני של חייו של יואל הוא עצוב. יואל מאוהב (היא תמיד היתה הראשונה) נגמר בשורות ששומטות את הקרקע מתחת לשיר כולו תוך רגע אחד, "אז לא ידעתם מה החיים מכינים לכם". המלודיה הופכת כואבת, כאילו מנידה בראשה ואומרת "אי אי אי", מעין עיוות מזיכרון שמגיע תוך כדי שמספרים סיפור כואב, ומתי מגיע הזיכרון בכאב? דווקא כשמתעסקים בזמנים הנעימים יותר, כי אז הוא מודגש יותר, רק אז מבינים את עומקו. לאחר כמה סיבובים עם האלבום כמקשה אחת- הזיכרון הנוגה והעצוב ביותר של יואל הוא דווקא בילדותו, אולי כי כבר יודעים את הסוף וזה לא חכמה, אבל בעצם- מי מאיתנו לא יודע את הסוף כמעט לכל דבר, ולמרות זאת אנו מרשים לעצמנו לקוות, זו כנראה האנושיות, גלגל ההצלה מדיכאון ומחשבות רעות. במילות השיר ניתן לראות שיואל מאוהב בערנות לכאב (היא תמיד היתה הראשונה לשמוע יללה חנוקה), ואף יתרה מכך, בפרספקטיבה רחבה יותר של כאב- הוא מאוהב במעמדה האמיתי של המלחמה ומפאר את תחושת הנעימות של התחבושת הקרה, מה שחוזר גם בהמשך (המלחמה היא אמצעי, היא תגמר ולא תחזור יותר), בשלב זה הוא אמנם עדיין ילד רך, אך מתחיל לערבב את רכותו ותמימותו בקושי התקופה. בהמשך יואל מתבגר, מייצר סופסוף דעה איתנה משל עצמו, משהו אמיתי ובעלת-תוכן. המלחמה תגמר ולא תחזור יותר ואנחנו נתהלך זקופים, זה חייב להיות כך, אין עוד אופציה אחרת. והוא רואה בעיניו עתיד זוהר, אדמה שאוהבת את יצוריה ולא רוצה עוד דם, אנחנו נתהלך זקופים הוא אומר, הרי בשביל זה אנחנו נלחמים. יואל עומד בתפר ונלחם כדי להשיג שלום, מוכן להכאיב קצת לעצמו כדי לרפא את העולם, רועד ורץ ראשון, מערבב בתוך הלך חייו את הכדור, הפגז והרימון דווקא כדי להגיע לימי אחרית-המלחמה, רוח ההמנון מפעמת, ואנחנו נתהלך זקופים. אזהרה נשלחה ליואל, ואני שואל- מי שלח? לאורך האלבום, פעם זה יואל בעצמו, פעם אמו ופעם אהובתו, כותבים מילים, אך מי עושה זאת כעת? מי בכוחו להתריע על סכנה שמתקרבת? נביא כלשהו? אולי אלוהים? המציאות? או בכלל איזה חלקיק קטן בנשמה שזועק שמשהו פשוט לא נראה בסדר? זה מוכרח להיות מישהו מהם, הרי כל השירים הם מאת בני-אדם, כתובים באותיות, ואילו התוכן האמיתי של האזהרה דווקא מוגש על-ידי המוזיקה. הסיום האינסטרומנטלי מצליח לחדד את הפחד יותר מכל, נותן במה למטפיזי וגורם לו להעביר בהצלחה את מה שמילים יכולות רק לנסות. "משהו נורא קרה לו, ליואל הוא ראה משהו הוא ראה אבל לא היה בטוח משהו נורא קרה לו, ליואל הוא חשב שהוא נלחם בצד של הטובים הוא חשב- עד שהתחיל הקרב" בצד של הטובים. ויואל, זה לא שהתברר לו לפתע שהוא בצד של הרעים. הוא פשוט גילה שאין צד של טובים במלחמה כזו. הכנסתי את האלבום לסטריאו והתחלתי לשמוע, כשהגעתי לרצועה "ימים זהובים/ החלומות של יואל" עצרתי והלכתי, כדי לתת לו פעם אחת לחיות בחופשיות עם סוף טוב. הרגשתי חייב ולו פעם אחת להניח את העצב הזה שלו בצד, ולקחתי איתי את החלומות והאהבות שלו.