שיר שכתבתי.
כבר אין לאן, ואין זמן. שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, חושבת על רוע, על עולם אכזר ונורא. רוצה להאמין שזה לא באמת קרה. אבל אין ברירה אין ברירה. זה קרה. זה היה. זה התקיים. ואלוהים לא ריחם. אלוהים גם לא היה שם. וכבר אין לאן, ואין זמן. מרגישה כמו ילדה. ילדה קטנה, שלא יכולה לעשות כלום- לא לתקן את מה שהיה, ולא לנקום. לא יכולה לעזור להם, כי הם כבר כולם מתים... כולם מתים... ואני רוצה לברוח רוצה לצרוח בכל הכוח שאלוהים ישמע, ושאלוהים יעשה, שמה שקרה אז, יותר לעולם לא יקרה.
