הממ '.'../images/Emo29.gif
פירסמתי את זה בשרשור הקודם אבל זה לא קפץ~ XD כבר היה מאוחר מדי '.' אז...פיק ^^;~ אממ... כתבתי את זה לפני די הרבה זמן כשהיה בא לי לעשות את קאגומה דכאונית~ "נגיעה רכה אחת, מבט חודר אחד- ללא מילים. על הדברים הללו תמיד התבססה האהבה שלנו. הרי זה הדדי וחזק, שנינו יודעים את זה, אבל... זה עדיין לא אפשרי; הרי אני לא היחידה כאן. ולמרות הכל, בידיעה שליבך נקרע בין שתינו בעקבות ההחלטה הזאת שעשית, ברגעים שבהם לא ידעתי אם לבכות או לחייך, הנחתי בפנים סמוקות את ראשי על כתפך, מרגישה את הרעד שעובר בך ויודעת שברגע זה אתה מאדים אפילו יותר ממני. המילים שאמרת מהדהדות בראשי ואני לא מצליחה לשכוח ולהבין אותך... נתת לי להבין שזה אמיתי ונתת לתקוות שלי להרקיע שחקים. אז למה, בכל זאת, בחרת בסופו של דבר בשנייה? מה גרם לך להבין שזה הדבר הנכון יותר לעשות? דמעות רכות זלגו מעיניי והרכנתי את ראשי למשמע המילים ששברו אותי. יכולתי לראות שההחלטה הזאת כואבת לך לא פחות מלי. לכן... אני אשאר חזקה, אם לא בשביל עצמי אז בשבילך. למרות הכל, אני לא רוצה שתרגיש שאתה חייב לי דבר. כמה שזה כואב ומאכזב, לא תהיה לי ברירה אלא לקבל את העובדה שבחרת ללכת עם השנייה. כי אני יודעת שבסופו של דבר אני אתגבר ואזכור את הלקחים שלימדה אותי האהבה הזאת, ששימחה והכאיבה בדרכים שונות. ידיי היו כבולות באזיקיי האהבה אליך והולכת אותי אחריך לכל מקום, שומר ומגונן, מודע לעוצמת אהבתי כלפיך ולרמת התלות שיש לי בך. אל תפחד, אני כאן ואני אשמור עליך מכל משמר, לפחות עד גבול יכולתי; אחבק אותך וארגיש כמה שאני קטנה לעומתך, כמה שאתה חזק וגדול, ולמרות זאת, הביטחון שתמיד הרגשתי לצידך ישוב אליי. אך כשאצטרך לעזוב... האם היא תגן עליך באותו החום ואותה האהבה שהייתי מוכנה להעניק לך? אני יודעת שעכשיו הגיע היום שבו אני צריכה לשחרר אותך ואת עצמי מן התקוות לאהבה הזאת. אבל אני יודעת שכמה ימים שלא יחלפו וכמה לילות ריקניים של בכי שיתקפו אותי, כמה שזה יכאב... אנצור את אהבתי אליך בליבי לנצח. אז לפני שאני נותנת לך ללכת, תן לי עוד לילה אחד להראות לך בדיוק איך אני מרגישה. תן לי להראות לך את הכמות העצומה של ההערכה שלי אליך, תן לי להראות לך כמה שעשית אותי מאושרת, תן לי להראות לך את הדברים שגרמו לי לאהוב אותך כל כך. בלילות הארוכים של הדמעות והעצב, בהם הירח והכוכבים כבר לא נוצצים כל כך, בהם אני מאבדת את הכוח שתמיד היה לי, אני מרגישה את נשימתי נעתקת וכואב לי כל כך לחשוב שרק הזמן ירפא את הפצעים... בהרגשה חזקה שנבגדתי, האהבה שלי אליך תחרוט את תווי פניך במחשבותיי. קשה לי כל כך לנסות לישון בידיעה שאתה כבר לא כאן ואני יכולה רק להאשים את הכל במשחקם של החיים המכאיבים האלו- אבל זה לא יסביר לי למה הם נועדו אם לא לך. נתפסת בגשם החורפי ולא זוכרת מילה מהדברים שאמרת, אני מבקשת בשתיקה שתבוא ותיקח את כל הכאב ממני- כי אני נופלת אל תוך באר חסרת תחתית. ובסופו של דבר, אחרי הכאב והעצב שממלא אותי, אתן את הכל בשביל עוד יום אחד כדי להרגיש אותך ואת החום שלך. ולמרות זאת, תשאר בי התקווה שתמונתך, שנדחקה לפינת מחשבותיי, תיעלם, הרי גם תמונות נעלמות. אני לא יכולה לראות כלל- אם עפת על כנפי תקוותך אל המרחק, אם כוכבי האהבה הנבחרת נצצו בשבילך... הרי הייתה זו האהבה שלה שסחפה אותך רחוק כל כך ממני. אני אצטרך לקחת קצת זמן לעצמי, לנקות מראשי את כל החלומות הנשכחים... אצטרך את הכוח שנתת לי במשך זמן רב כל כך. כמו הגלים- נסחפתי עם האהבה הזאת אל מקום כלשהו בעיניים עצומות והכל פשוט התנפץ על חוף המציאות שנחשפה בפניי, כשהרוח מזיזה את העננים כדי להסתיר את משאלתי הנסתרת על כוכב נופל. זה סוג אחר של כאב... הכאב הצורם של התהיות; האם היא תהיה שם בשביל להחזיק אותך? בשביל לקחת אותך הרחק ממני... האם היא תהיה שם בשביל לגרום לך להמשיך הלאה כמו שאני צריכה לעשות, בשביל לגרום לך לשכוח אותי לנצח? בעוד הלב שבור והמחשבות נודדות, החיוך המאולץ שעדיין מרוח על פניי מסרב לרדת. כי אסור שיראו שנשברתי... אסור שתדע שאני כואבת כל כך על הבחירה שעשית. אסור לי לאבד את השליטה שלי על עצמי ועל הדמעות... האופטימיות והחוזק שתמיד היו בי חייבים להשאר. למרות חוסר ההבנה שממלא אותי, אני יודעת שמבחינתך זו ההחלטה הנכונה ולא חשוב במה זה כרוך. גם אם זה יקח את כל החיים שלי- אני אגרום לך להבין מה אתה בשבילי וכמה נתת לי; הרי אני מי שאני בזכותך, ואני אוהבת אותך... אוהבת כל כך. ובסופו של יום, אני אעצום את עיניי, ואשקע בשינה עמוקה ומלאת חלומות ורודים על תקופה אחרת, בה כמעט טבעתי באהבה שלי אליך ולא היה דבר שיכל לעצור אותי מלספר לך הכל בגילוי לב פרט לבושה. עכשיו... אני נשארת בשתיקה, מודעת לעובדה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. ההיגיון יודע שהכל כבר אבוד אבל הלב לא מוכן לוותר. ואני, בכובד וכאב, נאלצת ללכת אחר ההיגיון ולתת לך להמשיך בדרך שבה בחרת ללכת. אז... למה, בכל זאת, כמו ילדה קטנה ומאוהבת, רק המחשבה עליך מעלה בי חיוך ישן?"
