שיר שכתבתי לזכרה של אימי אתי ז"ל

אופה3

New member
שיר שכתבתי לזכרה של אימי אתי ז"ל

זהו שיר שכתבתי רק אמש, חמש שנים לאחר מותה והכאב עודו בחזה, והלב עדיין מדמם, אבל תודות למחשב הנפלא, אני פורקת את כל כאבי מעל דפי מחשבי למה הלכת ממני אתי בלילה אחד הלכת ונעלמת מסרת נשמתך לבורא למה לא עצרת לרגע, למה לא נתת לי להגיד שלום מוטלת גופתך על מיטתך ואת כה שקטה ללא נשימה גופך מתקרר, ואותך אני מכסה כאילו לא מאמינה שזה קרה מסרבת להאמין שכך הלכת לא אמרת שלום, לא נתת לי שום נשיקת פרידה כל מה שרציתי הוא רק לחבק אותך חזק ולהגיד לך שאני אוהבת אותך את דמותך רואה מול עיני שומעת את זעקותייך מרגישה את כל כאביך למה הלכת ממני היית כה יקרה לליבי ואני מצטערת שאת כבר לא איתי. ממני ביתך האוהבת, הבודדה, והכואבת. האופה
 

זהות

New member
הלואי ויכולתי לכתוב לה כבר...

מקנאה בך כל כך ... על שעברת תהליך נורמלי של אבל , על כך שאת פורקת ועל כך שאת כותבת . גם אני שומעת את זעקותיה , כבר שנה ותשעה חודשים ומי יודע עוד כמה זמן אוסיף לשמוע עד שהיא תלך ממני והיא מממממממממאאאאאאאאאאאאווודדדדדדד יקרה לליבי .
 
לילה טוב לך זהות

וברוכה הבאה. איזה זעקות את שומעת שנה ותשעה חודשים?
 

זהות

New member
תשובה לאחת מהצד

את הצעקות של אימי , את בכיה , את כאבה הנפשי ואני... לא יכולה לעזור לה רק להיות לצידה ואיני יכולה להכיל יותר . אימי , אישה צעירה בת 57 ,נהנתנית , אחת שהחיים לא עברו לידה אלא צללה לתוכם , לטוב ולרע - קבלה דום לב . בוצעה החייאה לא מוצלחת וכשהתעוררה כעבור חודש וחצי ברור היה שנגרם נזק מוחי בלתי הפיך . אין לי כוח יותר , אני מרגישה ריקנות נוראית . די מופתעת מעצמי שנכנסתי לפורום , זו פעם ראשונה שלי , אשמח אם תעני לי שוב .
 
עכשיו

מבינה קצה קרחון של מה שכתבת קודם. על יתמות שהיא בלי מוות..שיושבת על חוסר אונים.. על צער גדול וכאב. כמה עומס ובלגן בפנים.. הרצון שהכאב אצלה יפסק. אבל זה לרצות שהיא תמות. ואת אוהבת אותה.. היא יקרה לך. זה בסדר לרצות "שזה יגמר"? והיתמות. שהיא בעצם לא.. עוד לא. אבל האובדן הוא כן. והריקנות.. תגידי.. איך את מחזירה לעצמך את החיים שלך? איך את מחזקת את עצמך? איך את בכלל.. עם חיבוק גדול אחת מהצד
 

זהות

New member
אחת מהצד חיכיתי לך ..

אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך , פשוט , אמיתי ונטול יומרות . לשאלתך איך אני מחזירה לעצמי ... התשובה פשוטה - אני לא ! כשאני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי אני מאלצת את עצמי להזכר במה עושה לי טוב . לפעמים אני עושה גם הרבה שטויות שבסופו של דבר אינן מקלות עלי. כמו כן יש לי כמה חברות טובות ,שפשוט מסוגלות להכיל את כל סערת הרגשות שלי. אחת מהן משדלת אותי מזה זמן מה להכנס לפורום הזה . וכבר כתבתי שהופתעתי מעצמי... אך הכתיבה משחררת אותי מעט . מאוד אוהבת את סיום המסר שלך , תודה על חיבוקך - מחמם את ליבי , עכשיו אני יוצאת לאימי ...אחזור בערב .
 
מקווה

שחזרת מהביקור עם הרגשה טובה.. מתארת לעצמי שההפנמה היא אחד מהדברים הכי הקשים במצב הזה. ויסלחו לי כל המשתתפים האחרים בפורום.. אבל עצם זה שקורה טקס הקבורה.. ואת רואה את הגופה נטמנת ומכוסה באדמה.. עוזר לך להתחיל להבין שזהו.. נגמר. ואת שלא "זכית במתנה" הזו, אולי עוד תקועה שם בהתחלה.. שנה ותשעה חודשים ואת עדיין לפני ההתחלה. אז צריך להמציא פה את הדרך שלך. איך את יוצאת מהסחרור הזה. איך את מחזירה לעצמך את החיים שלך. חיים אחרים.. כן. הכל יהיה אחרת. אבל יש לך חיים לחיות.. ויהיה חבל אם לא תחיי חיים מלאים. ובטוח שכבר חשבת על זה.. שאם אמא שלך היתה יכולה להגיד לך כמה משפטים.. זה מה שהיא היתה אומרת לך.. כמו שכתבת עליה.. שלא תתני לחיים לעבור לידך.. שתצללי לתוכם ותחיי, במובן של הנאה.. שמחה..אהבה.. יותר מזה.. בטוח שאמא שלך מרגישה דברים. ואם היא תרגיש שאת הולכת בדרכיה ושהחיים שלך טובים זה יתן לה מנוחה. כי אני מניחה שזה הדבר שהכי חשוב לה עכשיו.. האושר שלך. כן. השמחה שלך. והריקנות הזו שאת מרגישה היא ההיפך מכל זה. ההתחלה היא במחשבה שאת יכולה לשנות את זה. שזה הכל בראש שלך.. לטוב ולרע. שהבחירה איך להמשיך את החיים היא שלך.. לא מוכתבת. כמו שהילדים אומרים.. את מחליטה על החיים שלך.. ערב טוב שיהיה לך וחיבוק ענק
 

זהות

New member
אחת - אי אפשר לחזור משם..

עם הרגשה טובה . אני הולכת לשם בידיעה ובהבנה שזה המקום הכי רע בעולם . וכמו שאמרת אימי לא "זכתה במתנה " ואימי , אבי , אחי ואני תקועים. ופתאום אני מגלה - בתהליך כמובן , שחיי אינם מספקים כלל . פתאום הבנתי כמה החיים קצרים ומה שקרה לאימי יכול לקרות גם לי . במהלך שהותינו בבית לוינשטיין ראיתי שלמקרים המצערים הללו אין גיל. ראיתי שם נשים צעירות בגילי (36) צעירות ממני , מעט מבוגרות ממני ... ופתאום "התעוררתי" קבלתי נוק אאוט . מצחיק , אירוני , ציני אבל נראה לי שעד המקרה אני הייתי בתרדמת ועכשיו החלפנו בתפקידים : היא כמו בתרדמת ואני בשלבי התעוררות . אין לי צל של ספק שאימי מרגישה , אני רואה לה בעינים , גם כשהיא צועקת ובאי שקט נוראי - היא שם אמא שלי מבועתת וכלואה בתוך גופה וזה בעיני גרוע ממוות . אם יש מישהו נוסף שקורא אותי שלא יזדעזע , לא למהר לשפוט ולכעוס עד שלא רואים על מה מדובר . בראש שלי יש לונה פארק ענק . תחושת חוסר שליטה היתה לי זרה לחלוטין. אוהבת את החיבוקים שלך מאוד .
 
לא מזעזע בכלל

שבעיניך זה גרוע ממוות. אני יכולה להבין מאיפה זה בא. חושבת שכל אדם שרואה את יקירו סובל.. ואם אין לזה תקווה להשתפר.. מקווה למוות שיגיע. ושהסבל יפסק. ומה שכתבת ש"התעוררת" על זה בדיוק אני שואלת. כי כולנו חיים בשאננות הזו שכל החיים לפנינו. והם לא. זאת אומרת אולי כן ואולי לא. ואני יכולה רק לנחש את הבלגן של רגשות האשמה והלקאה העצמית ומצד שני רצון לנגוס בחיים בכל הכוח ולעוף. ומה מותר. ומה נכון. ומה אפשר. ואני? אז איפה את יקירתי בכל הבלגן הזה? מה את רוצה לעצמך? מה את רוצה? מחבקת שוב ולילה שקט שיהיה לך
אה! ואל תבהלי מהריקנות או מתחושת חוסר השליטה. אם לא נבהלים מהם, הם שיעור טוב של החיים.
 
למעלה