שיר עקרים נשארים הדברים לבסוף, ותלויים על בלי-מה, כמו חלום, פחות. ורק היד הנודדת, דואה במרחב, שורטת שורה לשורה בבתיו של השיר, נציגה יחידה, אחרונה, לנשמה שרצתה, שניסתה, שכשלה, וחדלה. את היית לי אוזן שומעת, עיין רואה, וכמו התקוה והשיר, היית ואינך.
