שישה וחצי שבועות (של שכרון חושים
)
שישה וחצי.
לפני כמה ימים ישנו ביחד. היה קצת מפחיד ומעורר תהיות לפני כן. מה יהיה, מה מצופה ממני לעשות, למה אני אמור לצפות וכו'. אבל הכל זרם טוב וקליל, רק ישנו והיה כיף. כלומר, אני לא כ"כ ישנתי (כנראה יותר מדי מחשבות של "
קורה כאן?!"), אבל היה טוב וההרגשה היתה טובה. בהחלט הייתי רוצה לחזור על זה שוב, וזה כנראה יקרה בקרוב מאוד, למרות המוני האתגרים הלוגיסטיים שבפנינו.
הנשיקות משתדרגות מפעם לפעם. מתישהו גם הלשון שלה התערבה לנו בנשיקות ואני מנסה להבין איך מתפעלים גם את הלשון בכל הסיפור הזה
עוד לפני כן, ובכל פגישה מאז אני אומר לעצמי שהפעם אני חייב לומר משהו על ה(אין-)ניסיון שלי, כי זה מתחיל להיות רלוונטי יותר ויותר, ולא נעים לי שזה נמשך כ"כ הרבה זמן. אבל לא משנה כמה שכנועים ניסיתי לעשות בכל ערב מחדש וכמה חזרות עשיתי, לא הצלחתי להביא את עצמי לומר משהו
זה היה יותר קשה אפילו משלב הנשיקה ההיא (שבדיעבד הלבטים לפניה נראים כ"כ סתמיים). זה היה מאבק יומיומי, קצת מדכא, די מפחיד.
אבל מאחר ואני מכיר את המוח שלי, ויודע עם מי יש לי עסק, ידעתי שהסיכוי היחיד הוא ש"אחשק" את עצמי (כלומר את המוח) ככה שאהיה חייב לומר את מה שאני רוצה לומר. כבר הזכרתי את זה באחת ההודעות הקודמות. אני קורא לזה שיטת הכובע והחומה, בהשראת סיפור שסיפר הנשיא בארטלט באחד הנאומים שלו ב"הבית הלבן". על בחורים שהגיעו לחומה בגובה שלא ניתן לעבור, ואז השליכו את הכובע שלהם מעבר לה, כי אז הם יהיו חייבים לעבור אותה.
כתבתי לה בסמס שיש לי משהו לומר (בניסוח פחות דרמטי). כנראה שאיפשהו סמכתי עליה שהיא תשאל אותי מה רציתי לומר, ואז אני אדבר. אלה הדרכים היחידות לעקוף את המוח העקשן שלי (
). גם זה לא כ"כ עבד. כי היא אמנם שאלה אותי בעדינות מה רציתי לומר אבל זה כבר הרגיש לא שייך כי זרמנו לנושאים אחרים. אתמול הזכרתי את זה בעוד סמס לקראת הערב, אבל הערב שוב לא הצלחתי להתחיל עם זה.
אבל היא שאלה. והפעם היה ברור שאין לי איך להתחמק (וטוב שכך) אז אמרתי את מעט המשפטים שכ"כ התכוננתי אליהם מראש. והשמיים (שוב) לא נפלו. היא אמרה שהיא תמיד בקטע של התחלות איטיות, אז לפחות מבחינת הקצב אין לי דאגות יותר וזה כבר לא ידאיג אותי בעתיד
בגלל שציפיתי לתגובה יותר "רצינית" לעניין הניסיון ולא קיבלתי כלום, אני קצת תוהה האם המסר עבר במלואו, או שפשוט לא אכפת לה מזה. ובהחלט יש מצב שזו הסיטואציה. אם אכן לא אכפת לה מזה, אז אין לי שום דאגות לזמן הקרוב.
מה למדתי בשבוע וחצי האחרון?
לסמוך על עצמי, כי כשמגיע הרגע אני די בסדר.
לסמוך עליה. היא לא ילדה ויש לה חתיכת ראש על הכתפיים.
למדתי המון על הריקוד העדין והמאתגר-לאללה-וואו הזה שנקרא מערכת יחסים. מה לומר, מה לא. להתחשב ולשים לב מה מלחיץ את הצד השני. מתי לומר ומתי ממש לא. מה חשוב ומה לא. איך להתמודד עם קטעים לא נעימים וגם שכשדברים לא הולכים באופן מושלם, זה לא סוף העולם.
פינת השאלה המביכה
הגוף שלי מן הסתם מגיב אליה, ואני בטח לא מבליט את זה. שומר על מרחק בטחון קטן, כי זה מרגיש לי די גס רוח, כל עוד לא הגענו להקדשת תשומת לב לאזורים ש"מתחת לחגורה". זה הגיוני?
עד כאן, לפחות מה שאני זוכר כרגע.
מזל שיש את הפורום הזה שאפשר "לחשוב בקול רם" איתו ולעכל.
שישה וחצי.
לפני כמה ימים ישנו ביחד. היה קצת מפחיד ומעורר תהיות לפני כן. מה יהיה, מה מצופה ממני לעשות, למה אני אמור לצפות וכו'. אבל הכל זרם טוב וקליל, רק ישנו והיה כיף. כלומר, אני לא כ"כ ישנתי (כנראה יותר מדי מחשבות של "
הנשיקות משתדרגות מפעם לפעם. מתישהו גם הלשון שלה התערבה לנו בנשיקות ואני מנסה להבין איך מתפעלים גם את הלשון בכל הסיפור הזה
עוד לפני כן, ובכל פגישה מאז אני אומר לעצמי שהפעם אני חייב לומר משהו על ה(אין-)ניסיון שלי, כי זה מתחיל להיות רלוונטי יותר ויותר, ולא נעים לי שזה נמשך כ"כ הרבה זמן. אבל לא משנה כמה שכנועים ניסיתי לעשות בכל ערב מחדש וכמה חזרות עשיתי, לא הצלחתי להביא את עצמי לומר משהו
אבל מאחר ואני מכיר את המוח שלי, ויודע עם מי יש לי עסק, ידעתי שהסיכוי היחיד הוא ש"אחשק" את עצמי (כלומר את המוח) ככה שאהיה חייב לומר את מה שאני רוצה לומר. כבר הזכרתי את זה באחת ההודעות הקודמות. אני קורא לזה שיטת הכובע והחומה, בהשראת סיפור שסיפר הנשיא בארטלט באחד הנאומים שלו ב"הבית הלבן". על בחורים שהגיעו לחומה בגובה שלא ניתן לעבור, ואז השליכו את הכובע שלהם מעבר לה, כי אז הם יהיו חייבים לעבור אותה.
כתבתי לה בסמס שיש לי משהו לומר (בניסוח פחות דרמטי). כנראה שאיפשהו סמכתי עליה שהיא תשאל אותי מה רציתי לומר, ואז אני אדבר. אלה הדרכים היחידות לעקוף את המוח העקשן שלי (
אבל היא שאלה. והפעם היה ברור שאין לי איך להתחמק (וטוב שכך) אז אמרתי את מעט המשפטים שכ"כ התכוננתי אליהם מראש. והשמיים (שוב) לא נפלו. היא אמרה שהיא תמיד בקטע של התחלות איטיות, אז לפחות מבחינת הקצב אין לי דאגות יותר וזה כבר לא ידאיג אותי בעתיד
מה למדתי בשבוע וחצי האחרון?
לסמוך על עצמי, כי כשמגיע הרגע אני די בסדר.
לסמוך עליה. היא לא ילדה ויש לה חתיכת ראש על הכתפיים.
למדתי המון על הריקוד העדין והמאתגר-לאללה-וואו הזה שנקרא מערכת יחסים. מה לומר, מה לא. להתחשב ולשים לב מה מלחיץ את הצד השני. מתי לומר ומתי ממש לא. מה חשוב ומה לא. איך להתמודד עם קטעים לא נעימים וגם שכשדברים לא הולכים באופן מושלם, זה לא סוף העולם.
פינת השאלה המביכה
הגוף שלי מן הסתם מגיב אליה, ואני בטח לא מבליט את זה. שומר על מרחק בטחון קטן, כי זה מרגיש לי די גס רוח, כל עוד לא הגענו להקדשת תשומת לב לאזורים ש"מתחת לחגורה". זה הגיוני?
עד כאן, לפחות מה שאני זוכר כרגע.
מזל שיש את הפורום הזה שאפשר "לחשוב בקול רם" איתו ולעכל.
