שיתוף מחשבות
שבוע 18. עם תפר צווארי ובשמירה כבר 3 שבועות ועד הלידה. מלא מחשבות מתרוצצות בראש כל הזמן.
דווקא החשש הגדול שלי, צוואר הרחם שכשל בפעם הקודמת, מחזיק מעמד ממש יפה, ארוך וסגור.
מקבלת תמיכת פרוגסטרון בטבליות יומיות וזריקת פרוגסטרון שבועית, אולי זה גם עוזר, למרות שגם בפעם הקודמת קיבלתי זריקות ועדיין לא החזיק מעמד.
השקיפות יצאה תקינה, יחד עם בדיקת הדם, סיכון נמוך לתסמונות. גם הסקירה המוקדמת תקינה לחלוטין.
מתלבטת לגבי מי שפיר, אבל בינתיים כל פעם הכף נוטה ללא לבצע, לא לסכן את ההריון, וחלילה שלא יתחילו לי צירים שמסכנים את צוואר הרחם התפור.
עד כה אמרו לי שלייה קדמית, פתאום אתמול בבדיקה שגרתית אמרו שליית פתח.
הרופא אמר שנעקוב, בתקווה שהיא תעלה בהמשך. משתדלת בינתיים להדחיק את המידע הזה. אין דימומים שבדרך כלל מתרחשים בשליית פתח, אז אני מקווה שהיא לא באמת.
הזמן זז לאט מאוד. אמנם כבר 18, אבל עדיין מרגיש לי כל כך קצת.
ואיכשהו המחשבות חוזרות הרבה לתאומים שלי, שלא הצלחתי לשמור עליהם עוד קצת בפנים. בערך בשבוע הזה אז, התחלתי להרגיש תנועות. נזכרת איך הייתי שוכבת על הגב ומסתכלת על הבטן מקפצת.
עכשיו עדיין לא מרגישה, מחכה לזה בקוצר רוח, אבל גם מאוד חוששת.
ומצד שני, אני אופטימית, חושבת הרבה על רגע הלידה, בוחרת להאמין שאני אכן אגיע לשם הפעם במועד הנכון.
מוזר איך כל זה מסתובב בראש יחד, כאילו הדברים לא סותרים אחד את השני.
שבוע 18. עם תפר צווארי ובשמירה כבר 3 שבועות ועד הלידה. מלא מחשבות מתרוצצות בראש כל הזמן.
דווקא החשש הגדול שלי, צוואר הרחם שכשל בפעם הקודמת, מחזיק מעמד ממש יפה, ארוך וסגור.
מקבלת תמיכת פרוגסטרון בטבליות יומיות וזריקת פרוגסטרון שבועית, אולי זה גם עוזר, למרות שגם בפעם הקודמת קיבלתי זריקות ועדיין לא החזיק מעמד.
השקיפות יצאה תקינה, יחד עם בדיקת הדם, סיכון נמוך לתסמונות. גם הסקירה המוקדמת תקינה לחלוטין.
מתלבטת לגבי מי שפיר, אבל בינתיים כל פעם הכף נוטה ללא לבצע, לא לסכן את ההריון, וחלילה שלא יתחילו לי צירים שמסכנים את צוואר הרחם התפור.
עד כה אמרו לי שלייה קדמית, פתאום אתמול בבדיקה שגרתית אמרו שליית פתח.
הרופא אמר שנעקוב, בתקווה שהיא תעלה בהמשך. משתדלת בינתיים להדחיק את המידע הזה. אין דימומים שבדרך כלל מתרחשים בשליית פתח, אז אני מקווה שהיא לא באמת.
הזמן זז לאט מאוד. אמנם כבר 18, אבל עדיין מרגיש לי כל כך קצת.
ואיכשהו המחשבות חוזרות הרבה לתאומים שלי, שלא הצלחתי לשמור עליהם עוד קצת בפנים. בערך בשבוע הזה אז, התחלתי להרגיש תנועות. נזכרת איך הייתי שוכבת על הגב ומסתכלת על הבטן מקפצת.
עכשיו עדיין לא מרגישה, מחכה לזה בקוצר רוח, אבל גם מאוד חוששת.
ומצד שני, אני אופטימית, חושבת הרבה על רגע הלידה, בוחרת להאמין שאני אכן אגיע לשם הפעם במועד הנכון.
מוזר איך כל זה מסתובב בראש יחד, כאילו הדברים לא סותרים אחד את השני.