שיתוף משלי על ההתמודדות עם החיים...
ראיתי שהפורום המצוין הזה נפתח, ואני משועמם בשעות בוקר מוקדמות אלה, אז כבר חשבתי לעצמי - למה לא לשפוך את הלב קצת בהזדמנות זו...
הממ. אני מניח שאני פשוט אכתוב מה שעולה לי בראש... מתנצל מראש על המגילה. אני בן 19. עזבתי את בית ספר בכיתה י' כי שנאתי את עצמי (בעיקר את המראה שלי) ואת העולם. לא את כל העולם, אבל חלקים גדולים ממנו. כבר בכיתה ו' התחלתי לפתח את זה, זה המשיך עם היעדרות ממושכת בכיתה ח', וכל מיני התחמקויות מבית ספר פה ושם, עד שהחלטתי שנמאס לי סופית מהמסגרת הזאת. ברחתי הביתה. היו לי שתי אהבות נכזבות גדולות שהחמירו את המצב בגדול, הראשונה התחילה בכיתה ח' ונמשכה שנים, השנייה הייתה קצרה הרבה יותר, לא מזמן, והתגברתי עליה כבר - אם כי גם היא הייתה די קשה ברגעים מסוימים. הסתגרתי בזמנו הרבה מאד בבית, וגם עבדתי מהבית במשך כארבע שנים (לא רציפות) אחרי שעזבתי את בי"ס, בכתיבה עבור חברת אינטרנט מסוימת. המעסיק שלי אפילו לא ידע שאני לא לומד. חוסר התפקוד היחסי נמשך, ובסוף גם לא התגייסתי מהסיבות הנ"ל. היו לי כמה תקופות נוראיות, ואחת מהן הייתה לקראת הגיוס שלא התרחש. הלחץ הנפשי היה גדול מאד. אחד המאבקים הגדולים שלי היה להתמודד עם הבושה והאשמה שבפטור 21 וחוסר היכולת להסביר אותו לאנשים. אני קרוב לסוף המאבק הזה, תודה לאל. התחלתי עקב הבעיות שלי להתעניין ברוחניות, כדי למצוא את הסיבות האמיתיות למה שקורה לי. התחלתי לקרוא ספרים של העידן החדש וזה ריתק אותי. חוויתי חוויות רוחניות מאד חזקות שחיזקו לי את האמונה בנושא. דרך כמה מטפלות אלטרנטיביות למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ולהפסיק לשפוט את העולם. בעיקר בעזרת האחרונה, למדתי לאהוב יותר את עצמי. להפוך את הרגישות שלי מחסרון ליתרון. זו עדיין התמודדות יומיומית, אבל המצב השתפר. התחלתי לצאת יותר מהבית עם חברים, ולאהוב את זה. התחלתי להשלים בגרויות, אמנם בקצב איטי. ניסיתי למצוא עוד עבודה (את הקודמת איבדתי וגם ככה היא לא שירתה אותי יותר), אבל עכשיו אני חושב לעשות שירות לאומי. זה יכול מאד לעזור לי בהרבה מובנים. מצאתי לפני כמה חודשים ידידה אמיתית לראשונה בחיי. זה היה כאשר ניסיתי לפתח עוד קשרים עם המין השני בתקופת האהבה הנכזבת השנייה. חיפשתי אוזן קשבת, והיא הייתה שם באייסיקיו. חברה של חבר שלי שהכרתי לפני כן, אבל לא פיתחתי איתה שום קשר עד אז. ההחלטה לדבר איתה התבררה כמעולה. היא עזרה ועוזרת לי מאד בהתמודדות שלי... אני מת עליה. דרכה הכרתי קצת אנשים חדשים. יש לי גם כמה חברים ישנים מהבית ספר (כולל החבר הכי טוב), אבל הם בצבא הרבה מהזמן. לפעמים עדיין נופל עלי מצב רוח רע, הדאגות חוזרות, חוסר הבטחון תוקף... אבל אני משתדל לסלק אותם כמה שיותר מהר בעזרת הרבה מחשבות חיוביות. יש לי כמה וכמה שאיפות, אבל הגדולה שבהן כרגע היא למצוא חברה ראשונה. זה לא חייב להיות קשר רציני. אני רק רוצה לחוות משהו מזוגיות סוף סוף. לחוות נשיקה ראשונה, שכאשר הייתי קטן חשבתי שתקרה לי בגיל 12 בערך. בזמן שחשבתי את זה, בגיל בית ספר יסודי בערך, לא דמיינתי שהחיים שלי ישתבשו ככה. במשך השנים פיתחתי עוד ועוד שכבות של אנטי ושל ציניות, שכבות שהסרתי בתהליך השינוי שלי בשנה-שנתיים האחרונות. אני לא בטוח שאני מוכן לזוגיות, אבל מת שזה יקרה כבר. למרות שכתבתי עד עכשיו בעיקר על צדדים בעייתיים שלי, אני חייב לציין שאני לא כזה נורא בסך הכל... אני חושב שיש לי את היתרונות שלי. ולאחרונה אני מכיר בהם יותר ויותר. כנראה שנשארה לי עוד קצת עבודה על הקטע הזה, ואז גם ההיא המדהימה, המיוחדת, הרגישה ובעלת חוש ההומור האידיאלי שמחכה לי אי שם - גם היא תקפוץ אל החיים שלי. או לפחות כך אני מקווה. אם הגעתם עד פה, כל הכבוד, ותודה... אשמח להערות, הארות וכו' ובהצלחה לפורום.
ראיתי שהפורום המצוין הזה נפתח, ואני משועמם בשעות בוקר מוקדמות אלה, אז כבר חשבתי לעצמי - למה לא לשפוך את הלב קצת בהזדמנות זו...
הממ. אני מניח שאני פשוט אכתוב מה שעולה לי בראש... מתנצל מראש על המגילה. אני בן 19. עזבתי את בית ספר בכיתה י' כי שנאתי את עצמי (בעיקר את המראה שלי) ואת העולם. לא את כל העולם, אבל חלקים גדולים ממנו. כבר בכיתה ו' התחלתי לפתח את זה, זה המשיך עם היעדרות ממושכת בכיתה ח', וכל מיני התחמקויות מבית ספר פה ושם, עד שהחלטתי שנמאס לי סופית מהמסגרת הזאת. ברחתי הביתה. היו לי שתי אהבות נכזבות גדולות שהחמירו את המצב בגדול, הראשונה התחילה בכיתה ח' ונמשכה שנים, השנייה הייתה קצרה הרבה יותר, לא מזמן, והתגברתי עליה כבר - אם כי גם היא הייתה די קשה ברגעים מסוימים. הסתגרתי בזמנו הרבה מאד בבית, וגם עבדתי מהבית במשך כארבע שנים (לא רציפות) אחרי שעזבתי את בי"ס, בכתיבה עבור חברת אינטרנט מסוימת. המעסיק שלי אפילו לא ידע שאני לא לומד. חוסר התפקוד היחסי נמשך, ובסוף גם לא התגייסתי מהסיבות הנ"ל. היו לי כמה תקופות נוראיות, ואחת מהן הייתה לקראת הגיוס שלא התרחש. הלחץ הנפשי היה גדול מאד. אחד המאבקים הגדולים שלי היה להתמודד עם הבושה והאשמה שבפטור 21 וחוסר היכולת להסביר אותו לאנשים. אני קרוב לסוף המאבק הזה, תודה לאל. התחלתי עקב הבעיות שלי להתעניין ברוחניות, כדי למצוא את הסיבות האמיתיות למה שקורה לי. התחלתי לקרוא ספרים של העידן החדש וזה ריתק אותי. חוויתי חוויות רוחניות מאד חזקות שחיזקו לי את האמונה בנושא. דרך כמה מטפלות אלטרנטיביות למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ולהפסיק לשפוט את העולם. בעיקר בעזרת האחרונה, למדתי לאהוב יותר את עצמי. להפוך את הרגישות שלי מחסרון ליתרון. זו עדיין התמודדות יומיומית, אבל המצב השתפר. התחלתי לצאת יותר מהבית עם חברים, ולאהוב את זה. התחלתי להשלים בגרויות, אמנם בקצב איטי. ניסיתי למצוא עוד עבודה (את הקודמת איבדתי וגם ככה היא לא שירתה אותי יותר), אבל עכשיו אני חושב לעשות שירות לאומי. זה יכול מאד לעזור לי בהרבה מובנים. מצאתי לפני כמה חודשים ידידה אמיתית לראשונה בחיי. זה היה כאשר ניסיתי לפתח עוד קשרים עם המין השני בתקופת האהבה הנכזבת השנייה. חיפשתי אוזן קשבת, והיא הייתה שם באייסיקיו. חברה של חבר שלי שהכרתי לפני כן, אבל לא פיתחתי איתה שום קשר עד אז. ההחלטה לדבר איתה התבררה כמעולה. היא עזרה ועוזרת לי מאד בהתמודדות שלי... אני מת עליה. דרכה הכרתי קצת אנשים חדשים. יש לי גם כמה חברים ישנים מהבית ספר (כולל החבר הכי טוב), אבל הם בצבא הרבה מהזמן. לפעמים עדיין נופל עלי מצב רוח רע, הדאגות חוזרות, חוסר הבטחון תוקף... אבל אני משתדל לסלק אותם כמה שיותר מהר בעזרת הרבה מחשבות חיוביות. יש לי כמה וכמה שאיפות, אבל הגדולה שבהן כרגע היא למצוא חברה ראשונה. זה לא חייב להיות קשר רציני. אני רק רוצה לחוות משהו מזוגיות סוף סוף. לחוות נשיקה ראשונה, שכאשר הייתי קטן חשבתי שתקרה לי בגיל 12 בערך. בזמן שחשבתי את זה, בגיל בית ספר יסודי בערך, לא דמיינתי שהחיים שלי ישתבשו ככה. במשך השנים פיתחתי עוד ועוד שכבות של אנטי ושל ציניות, שכבות שהסרתי בתהליך השינוי שלי בשנה-שנתיים האחרונות. אני לא בטוח שאני מוכן לזוגיות, אבל מת שזה יקרה כבר. למרות שכתבתי עד עכשיו בעיקר על צדדים בעייתיים שלי, אני חייב לציין שאני לא כזה נורא בסך הכל... אני חושב שיש לי את היתרונות שלי. ולאחרונה אני מכיר בהם יותר ויותר. כנראה שנשארה לי עוד קצת עבודה על הקטע הזה, ואז גם ההיא המדהימה, המיוחדת, הרגישה ובעלת חוש ההומור האידיאלי שמחכה לי אי שם - גם היא תקפוץ אל החיים שלי. או לפחות כך אני מקווה. אם הגעתם עד פה, כל הכבוד, ותודה... אשמח להערות, הארות וכו' ובהצלחה לפורום.
