שכחה

[דנה גור]

שכחה

לא, סלדת, שנאת, את השונה מההגיון. חנקת אותי מבלי ללכלך ידך, אשר לקחה איתה את אש ליבי. שמך מופיע בתוך המילים, חיוכך מתנגן בשלל צבעים. נוכחותך, מפתחת תקוות בחלומות, נחרטה על גבי סולם חיי. הוצאתי אותך מכל עצם בגופי, ממוחי, משירתי. כן, כבר זהותי לא אתה, החלטותי קצה מנוגד משלך. חייך בעיני טעות, וגם העבר שסללתי לנו במים.