שכנה יקרה שלי
נכנסתי לביניין בו אני גרה, ידי אוחזות בשקיות כבדות ועוד כמה קרטונים מחכים בחוץ. אני כבר מיומנת בהעברת דירות. הבת שלי צועדת לפני, מתלהבת מהמעבר, שוכחת להחזיק לי את הדלת. אני קוראת לה, אומרת לה לפתוח את הדלת למעליות, אבל היא כבר רחוקה... תוך כדי ניסיונות להרים את היד עם המשא הכבד, אני שומעת קול נעים מעט ביישני שאומר לי "חכי, אני אפתח..." עברית? עכשו שמעתי מישהי פונה אלי בעברית? אני מסתובבת אליה, מחייכת, אומרת תודה רבה. נכנסנו למעלית, והיא, הזרה שדיברה אלי עברית, לוחצת על קומה 32. איך היא יודעת באיזה קומה אני גרה? היא לא ידעה... היא פשוט גרה באותה קומה. דלת ליד. איזו התלהבות. דלת המעלית נפתחת ואני מזמינה אותה לקפה ישראלי. יש לה שני ילדים. בן ובת, בגילאים של בנותיי. חגיגה כפולה. הדבר האחרון לו ציפיתי הוא לשכנה ישראלית, דוברת עברית ועם ילדים בגילאים של ילדיי. כל כך שמחנו. הילדים התחברו מיד ונהפכו לחברים טובים, ואנחנו, אני ושכנתי היקרה, מצאנו הרבה מן המשותף על אף השוני המנטלי הרב. היינו מוצאות זמן להפגש כל יום. מרתון שיחות יומיומי. פעמיים בשבוע היא היתה מלמדת אותי לבשל את המאכלים המיוחדים של עדתה, ואני לימדתי אותה מאכלים מהמטבח התימני. בכל יום כשהיתה הולכת לביתה, היתה מחבקת אותי בחום ואומרת "תודה, תודה שאת קיימת" ואני מאושרת. מאושרת על שזכיתי בשכנה נפלאה, חברה טובה. חצי שנה עברה. חצי שנה שבה שכנתי היקרה נפתחה בפני וסיפרה לי כל אשר על ליבה - כאילו אין מחר. אין מחר - את זה לא ידעתי. יום שישי הגיע, אני כל כך עסוקה, הרבה מה להספיק ואין זמן. אני מתקשרת אליה לשאול לשלומה. הייתי כל כך עסוקה בימים האחרונים ולא יצא לנו להפגש. היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב, חלשה. אמרתי לה שעשיתי מרק טוב, היא אומרת שהיא כבר בישלה. מוצאי שבת הגיע, בעלה מצלצל בפעמון, מבקש ספירט. הוא לא מדבר טוב עברית, ואני לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. "חכה רגע, אני אתקשר אליה, אשאל אותה בעברית מה בדיוק היא צריכה" "היא לא מדברת", הוא אומר לי. אני מכבה את הגז ויוצאת אליה מיד. אני רואה אותה ישנה במיטתה. אני מתקרבת אליה וקולטת שהיא חסרת נשימה. היסטריה. אני מחפשת דופק, לא מצליחה למצא. התקשרתי לבעלי שיזמין אמבולנס מיד. עכשו. הורדנו אותה לרצפה. לעזאזל, אני לא זוכרת מתי מנשימים. כשאין דופק או כשאין נשימה? היסטריה. הילדים המקסימים שלה שואלים אותי אם הכל בסדר עם אמא. אני מבקשת שילכו לביתי וישחקו עם הילדים. אמא תהיה בסדר. אני מישרת את ראשה, מחפשת את המיקום הנכון ללחיצות ומתחילה להנשים. נשימה ועוד אחת ועכשו לחיצות. "תתעוררי" אני צועקת אין זמן לבכי. איפה האמבולנס? אני לא יודעת מה לעשות. הבית מתמלא אנשים. אף אחד לא יודע מה לעשות. האמבולנס לא מגיע. אני ממשיכה לנשוף לתוך פיה. כלום לא עוזר. 40 דקות עוברות, כבר אין לי אויר, ההיסטריה גוברת. אני לא יכולה להפסיק. איפה האמבולנס??? האמבולנס הגיע, פיניתי את המקום למומחים... הילדים... הילדים אצלי.... אני קופצת לשם לראות שהכל בסדר. ילדיה שואלים האם היא התעוררה. היא תתעורר עוד מעט. הגיעו רופאים לטפל בה. אני מבקשת שלא יצאו מהבית, לא טוב להם לראות את כל ההמולה. חזרתי לשכנתי, עדיין מחוסרת הכרה. אין דופק ואין נשימה. כל נסיונות ההחיאה כשלו. היא מתה. מסרבת להאמין, דורשת שיתנו לה מכות חשמל, שימשיכו לנסות. כלום לא עוזר. היא מתה. מתה. אלוהים אדירים, איך זה יתכן? היא רק בת שלושים... והילדים, מה אני אגיד להם? חזרתי הביתה, נכנסתי למקלחת, הקאתי את נשמתי. האם יכול להיות שאיבדתי את שכנתי היקרה כרגע? האם יתכן שילדיה התיתמו היום? יוצאת מהמקלחת, מכינה ארוחת ערב לילדים שחושבים שאימם בבית חולים... בלילה, אני מנשקת את ילדיה ואומרת להם שהכל יהיה בסדר. אני כאן בשבילכם עד שאמא תחזור. לעולמים. יומיים עוברים, הילדים כבר יודעים. אמא לא תחזור. את גופתה של שכנתי האהובה הטיסו לישראל, לקבורה. קיץ זה זמן לחוץ, אין כרטיסים, אני מפספסת את ההלוויה. הגעתי רק בתום השבעה. לחבק את הילדים. אני פה בשבילכם ילדים יקרים. בעלה, שבור וממוטט, מסרב לקבל את גורלו. אני מוציאה את הילדים לטייל, להרחיק אותם קצת מהעצב, להכניס בהם מעט אור. זה קשה. נפרדנו בהבטחה שנפגש בעוד חודש, בבית. שלשום הם חזרו. חזרו בלי אבא. אבא לא הסכים לקבל את גורלו וקפץ אל מותו. לא אשפוט את מעשיו. אבל הילדים... אלוהים אדירים... איבדו את הוריהם בחודש אחד... ואני, יושבת בבית, לא מעכלת את מה שקרה... שכנה יקרה טהורה שלי, אני מתגעגעת אליך!
נכנסתי לביניין בו אני גרה, ידי אוחזות בשקיות כבדות ועוד כמה קרטונים מחכים בחוץ. אני כבר מיומנת בהעברת דירות. הבת שלי צועדת לפני, מתלהבת מהמעבר, שוכחת להחזיק לי את הדלת. אני קוראת לה, אומרת לה לפתוח את הדלת למעליות, אבל היא כבר רחוקה... תוך כדי ניסיונות להרים את היד עם המשא הכבד, אני שומעת קול נעים מעט ביישני שאומר לי "חכי, אני אפתח..." עברית? עכשו שמעתי מישהי פונה אלי בעברית? אני מסתובבת אליה, מחייכת, אומרת תודה רבה. נכנסנו למעלית, והיא, הזרה שדיברה אלי עברית, לוחצת על קומה 32. איך היא יודעת באיזה קומה אני גרה? היא לא ידעה... היא פשוט גרה באותה קומה. דלת ליד. איזו התלהבות. דלת המעלית נפתחת ואני מזמינה אותה לקפה ישראלי. יש לה שני ילדים. בן ובת, בגילאים של בנותיי. חגיגה כפולה. הדבר האחרון לו ציפיתי הוא לשכנה ישראלית, דוברת עברית ועם ילדים בגילאים של ילדיי. כל כך שמחנו. הילדים התחברו מיד ונהפכו לחברים טובים, ואנחנו, אני ושכנתי היקרה, מצאנו הרבה מן המשותף על אף השוני המנטלי הרב. היינו מוצאות זמן להפגש כל יום. מרתון שיחות יומיומי. פעמיים בשבוע היא היתה מלמדת אותי לבשל את המאכלים המיוחדים של עדתה, ואני לימדתי אותה מאכלים מהמטבח התימני. בכל יום כשהיתה הולכת לביתה, היתה מחבקת אותי בחום ואומרת "תודה, תודה שאת קיימת" ואני מאושרת. מאושרת על שזכיתי בשכנה נפלאה, חברה טובה. חצי שנה עברה. חצי שנה שבה שכנתי היקרה נפתחה בפני וסיפרה לי כל אשר על ליבה - כאילו אין מחר. אין מחר - את זה לא ידעתי. יום שישי הגיע, אני כל כך עסוקה, הרבה מה להספיק ואין זמן. אני מתקשרת אליה לשאול לשלומה. הייתי כל כך עסוקה בימים האחרונים ולא יצא לנו להפגש. היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב, חלשה. אמרתי לה שעשיתי מרק טוב, היא אומרת שהיא כבר בישלה. מוצאי שבת הגיע, בעלה מצלצל בפעמון, מבקש ספירט. הוא לא מדבר טוב עברית, ואני לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. "חכה רגע, אני אתקשר אליה, אשאל אותה בעברית מה בדיוק היא צריכה" "היא לא מדברת", הוא אומר לי. אני מכבה את הגז ויוצאת אליה מיד. אני רואה אותה ישנה במיטתה. אני מתקרבת אליה וקולטת שהיא חסרת נשימה. היסטריה. אני מחפשת דופק, לא מצליחה למצא. התקשרתי לבעלי שיזמין אמבולנס מיד. עכשו. הורדנו אותה לרצפה. לעזאזל, אני לא זוכרת מתי מנשימים. כשאין דופק או כשאין נשימה? היסטריה. הילדים המקסימים שלה שואלים אותי אם הכל בסדר עם אמא. אני מבקשת שילכו לביתי וישחקו עם הילדים. אמא תהיה בסדר. אני מישרת את ראשה, מחפשת את המיקום הנכון ללחיצות ומתחילה להנשים. נשימה ועוד אחת ועכשו לחיצות. "תתעוררי" אני צועקת אין זמן לבכי. איפה האמבולנס? אני לא יודעת מה לעשות. הבית מתמלא אנשים. אף אחד לא יודע מה לעשות. האמבולנס לא מגיע. אני ממשיכה לנשוף לתוך פיה. כלום לא עוזר. 40 דקות עוברות, כבר אין לי אויר, ההיסטריה גוברת. אני לא יכולה להפסיק. איפה האמבולנס??? האמבולנס הגיע, פיניתי את המקום למומחים... הילדים... הילדים אצלי.... אני קופצת לשם לראות שהכל בסדר. ילדיה שואלים האם היא התעוררה. היא תתעורר עוד מעט. הגיעו רופאים לטפל בה. אני מבקשת שלא יצאו מהבית, לא טוב להם לראות את כל ההמולה. חזרתי לשכנתי, עדיין מחוסרת הכרה. אין דופק ואין נשימה. כל נסיונות ההחיאה כשלו. היא מתה. מסרבת להאמין, דורשת שיתנו לה מכות חשמל, שימשיכו לנסות. כלום לא עוזר. היא מתה. מתה. אלוהים אדירים, איך זה יתכן? היא רק בת שלושים... והילדים, מה אני אגיד להם? חזרתי הביתה, נכנסתי למקלחת, הקאתי את נשמתי. האם יכול להיות שאיבדתי את שכנתי היקרה כרגע? האם יתכן שילדיה התיתמו היום? יוצאת מהמקלחת, מכינה ארוחת ערב לילדים שחושבים שאימם בבית חולים... בלילה, אני מנשקת את ילדיה ואומרת להם שהכל יהיה בסדר. אני כאן בשבילכם עד שאמא תחזור. לעולמים. יומיים עוברים, הילדים כבר יודעים. אמא לא תחזור. את גופתה של שכנתי האהובה הטיסו לישראל, לקבורה. קיץ זה זמן לחוץ, אין כרטיסים, אני מפספסת את ההלוויה. הגעתי רק בתום השבעה. לחבק את הילדים. אני פה בשבילכם ילדים יקרים. בעלה, שבור וממוטט, מסרב לקבל את גורלו. אני מוציאה את הילדים לטייל, להרחיק אותם קצת מהעצב, להכניס בהם מעט אור. זה קשה. נפרדנו בהבטחה שנפגש בעוד חודש, בבית. שלשום הם חזרו. חזרו בלי אבא. אבא לא הסכים לקבל את גורלו וקפץ אל מותו. לא אשפוט את מעשיו. אבל הילדים... אלוהים אדירים... איבדו את הוריהם בחודש אחד... ואני, יושבת בבית, לא מעכלת את מה שקרה... שכנה יקרה טהורה שלי, אני מתגעגעת אליך!
