צועניה אדומה
New member
שלאמפה
בזוויות מסוימות של האור, אפשר לראות את הצלקות הבלתי נראות שהשארת לי בירך ימין. זה היה לילה קשה. אני זוכרת הרבה כאב, הרבה בכי. נדמה לי שניסית לנקות אותי.
לפני הפעם הראשונה שאני נכנסת לו לרכב, אני מכינה את עצמי. "תהיי קולית, אל תתרגשי", אני אומרת לעצמי בראש. אני מתקרבת למעבר החצייה ומחפשת אחר המכונית שלו. קצת קשה, אבל אני רואה אותה במרחק, כחולה, קצת ישנה, בדיוק כפי שתיאר. אין לי דרך לראות אותו חזרה. הלב מתחיל להאיץ ואני תוהה אם הוא מחייך. הסקרנות שלי נותנת את ביטוייה בצעדים המהירים שרוצים כבר להגיע אל היעד. נעימים לי המעברים הללו, בין המתח לבין ההפוגה, שאני יודעת שתגיע בעוד כמה שניות. אני נעצרת כשאני רואה את המכונית, כשאני רואה אותו יושב בתוכה. זו עצירה בלתי רצונית והיא מוציאה ממני צחוק קל. משהו בי רוצה להיכנס, משהו בי בורח. אבל אני בוחרת להתקרב למפלצת.
הוא פותח עבורי את הדלת מבפנים ואני נכנסת פנימה, מציצה בו. תווי הפנים שלו מוכרים לי, ראיתי אותם בעבר, והם עדיין חדשים. שנינו קצת המומים, אבל כל מה שאני רוצה, זה להרגיש כבר את הידיים שלו עוטפות אותי לחיבוק. אחרי "היי" מובך שלי, הוא מצמיד אותי אליו חזק ונושם אותי. זה ממכר. הגוף שלו גדול משלי, הידיים שלו ענקיות. אני מרגישה פיצית, וזה טוב כל כך. "בוא ניסע", אני מבקשת, לא יודעת כל כך מה לומר. הוא מתניע ומחייך אליי. יש לו בעיניים משהו חמים, ושוב הסקרנות שלי מוציאה ראש. הוא מניח יד על הירך השמאלית שלי, מלטף אותה, מרים קצת למעלה את השמלה השחורה שלבשתי עבורו. היא מצאה חן בעיניו בתמונות. הוא מצליח להקיף את הירך שלי עם היד שלו.
איילון פקוק. אני שמחה על ההזדמנות שלו לנהוג לאט, להתעכב על מה שקורה ברכב עכשיו. אני מרגישה איך האצבעות שלו מתחברות עם העור שלי ולא מצליחות להרפות. אני לא רוצה שירפה. הוא מספר לי בקצרה על משהו שעשה בעבודה, על הבוס שלו. אני מקשיבה ושומעת במקביל איך בתוך הגוף יש מיליוני מתופפים קטנים, שלא יכולים להפסיק. הוא מבקש שאספר עליו, על הנסיעה ההיא, על מה שהיה בינינו. זה מביך אותי, מביך מאוד, אבל אני חייבת, אני רוצה לתת לו. הסיפור מתחיל להירקם והאצבעות שלו כבר לא מלטפות כמו קודם. כעת הן דוחפות עצמן לתוך הבשר שלי, לוחצות, לופתות. זה כואב, כואב נעים ואני מתאפקת שלא להוציא צרחה. הוא לא מפסיק. אני לא מבקשת שיפסיק. הגעגוע הזה חי ופעם בתוכי כבר תקופה, והנה הוא מוצא נחת. הוא מפסיק ואז תופס לי בצוואר. אין לי מושג כבר מה קורה בכביש. הוא מחזיר את היד שלו לירך שלי. בתוך המוח שלי שרות להן נימפות רכות, שוחות באיטיות באוקיינוס. הוא לוחץ פנימה שוב, כאילו מנסה להתיך את האצבעות שלו לתוך הירך שלי. הפעם אני מבקשת שיפסיק, אני מוציאה זעקה קלה ומסתכלת עליו, אבל רק מרפה מעט את האחיזה. המתח בינינו משגע אותי. האצבעות שלי נוגעות לו בג'ינס, מלטפות, הוא קשה. אנחנו מתקרבים לבית שלי, כבר חשוך. הוא רצה להשאיר עליי סימן. גם אני רציתי. כל המלל בינינו, כל החמלה, הפכה מציאותית לרגע. הבטתי בירכיים שלי. מצד ימין, עבר. מצד שמאל, העתיד. "שלאמפה קטנה", הוא אומר, "היה לי לתענוג".
בזוויות מסוימות של האור, אפשר לראות את הצלקות הבלתי נראות שהשארת לי בירך ימין. זה היה לילה קשה. אני זוכרת הרבה כאב, הרבה בכי. נדמה לי שניסית לנקות אותי.
לפני הפעם הראשונה שאני נכנסת לו לרכב, אני מכינה את עצמי. "תהיי קולית, אל תתרגשי", אני אומרת לעצמי בראש. אני מתקרבת למעבר החצייה ומחפשת אחר המכונית שלו. קצת קשה, אבל אני רואה אותה במרחק, כחולה, קצת ישנה, בדיוק כפי שתיאר. אין לי דרך לראות אותו חזרה. הלב מתחיל להאיץ ואני תוהה אם הוא מחייך. הסקרנות שלי נותנת את ביטוייה בצעדים המהירים שרוצים כבר להגיע אל היעד. נעימים לי המעברים הללו, בין המתח לבין ההפוגה, שאני יודעת שתגיע בעוד כמה שניות. אני נעצרת כשאני רואה את המכונית, כשאני רואה אותו יושב בתוכה. זו עצירה בלתי רצונית והיא מוציאה ממני צחוק קל. משהו בי רוצה להיכנס, משהו בי בורח. אבל אני בוחרת להתקרב למפלצת.
הוא פותח עבורי את הדלת מבפנים ואני נכנסת פנימה, מציצה בו. תווי הפנים שלו מוכרים לי, ראיתי אותם בעבר, והם עדיין חדשים. שנינו קצת המומים, אבל כל מה שאני רוצה, זה להרגיש כבר את הידיים שלו עוטפות אותי לחיבוק. אחרי "היי" מובך שלי, הוא מצמיד אותי אליו חזק ונושם אותי. זה ממכר. הגוף שלו גדול משלי, הידיים שלו ענקיות. אני מרגישה פיצית, וזה טוב כל כך. "בוא ניסע", אני מבקשת, לא יודעת כל כך מה לומר. הוא מתניע ומחייך אליי. יש לו בעיניים משהו חמים, ושוב הסקרנות שלי מוציאה ראש. הוא מניח יד על הירך השמאלית שלי, מלטף אותה, מרים קצת למעלה את השמלה השחורה שלבשתי עבורו. היא מצאה חן בעיניו בתמונות. הוא מצליח להקיף את הירך שלי עם היד שלו.
איילון פקוק. אני שמחה על ההזדמנות שלו לנהוג לאט, להתעכב על מה שקורה ברכב עכשיו. אני מרגישה איך האצבעות שלו מתחברות עם העור שלי ולא מצליחות להרפות. אני לא רוצה שירפה. הוא מספר לי בקצרה על משהו שעשה בעבודה, על הבוס שלו. אני מקשיבה ושומעת במקביל איך בתוך הגוף יש מיליוני מתופפים קטנים, שלא יכולים להפסיק. הוא מבקש שאספר עליו, על הנסיעה ההיא, על מה שהיה בינינו. זה מביך אותי, מביך מאוד, אבל אני חייבת, אני רוצה לתת לו. הסיפור מתחיל להירקם והאצבעות שלו כבר לא מלטפות כמו קודם. כעת הן דוחפות עצמן לתוך הבשר שלי, לוחצות, לופתות. זה כואב, כואב נעים ואני מתאפקת שלא להוציא צרחה. הוא לא מפסיק. אני לא מבקשת שיפסיק. הגעגוע הזה חי ופעם בתוכי כבר תקופה, והנה הוא מוצא נחת. הוא מפסיק ואז תופס לי בצוואר. אין לי מושג כבר מה קורה בכביש. הוא מחזיר את היד שלו לירך שלי. בתוך המוח שלי שרות להן נימפות רכות, שוחות באיטיות באוקיינוס. הוא לוחץ פנימה שוב, כאילו מנסה להתיך את האצבעות שלו לתוך הירך שלי. הפעם אני מבקשת שיפסיק, אני מוציאה זעקה קלה ומסתכלת עליו, אבל רק מרפה מעט את האחיזה. המתח בינינו משגע אותי. האצבעות שלי נוגעות לו בג'ינס, מלטפות, הוא קשה. אנחנו מתקרבים לבית שלי, כבר חשוך. הוא רצה להשאיר עליי סימן. גם אני רציתי. כל המלל בינינו, כל החמלה, הפכה מציאותית לרגע. הבטתי בירכיים שלי. מצד ימין, עבר. מצד שמאל, העתיד. "שלאמפה קטנה", הוא אומר, "היה לי לתענוג".
