וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה שלום אופירA הנך כותבת: "כמובן שהקריבו קורבנות ביום כיפור, אבל הצום הוא חיוב מהתורה, מהדקה שניתנה למשה רבינו עבור כל עם ישראל. אני לא הולכת להתווכח על זה." ואמנם אין בכוונתי להתוכח שכן הצום הוא חיוב מהתורה במישור אחד ואינו במישור אחר להבנת הנל" ובמישור נוסף אכן אין בכוונתי להתוכח אלא לשתף בנקודת מבט ממקומי את יום הכפורים ראשית נקרא " "כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, "לַיהוָה. כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ. ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה--וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. לא כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם" בקצרה ממש (באם תחפצי אמצא את המאמר שכתבתי בנושא זה ואשלחו ) ממקומי אני מבינה את יום הכפורים שיכול להיות בשני אופנים כיום שמח במיוחד של מענה -תשובה או כיום של עינוי הנפש למציאת המענה דהיינו צום שכן הצום מקל על האדם להתפנות מהגשמי לעניינים רוחניים הצום אינו מחוייב מהתורה ואף על פי מחוייב מהתורה בהתאם למצב העם /האדם ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה להלן נקודת מבט למובן תרועה =שמחה שופרו של משיח (נכתב ב2006)(נכתב לראש השנה אולם מובא בזאת בהקשר תרועה ) שלום עליכם השאלה באם יש לתקוע בשופר "בגנוחה" או ילולה אינה השאלה העומדת בעת גאולה שכן בשופר יש לתקוע בתרועה ראש השנה הולדת אדם ראשון תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי -בני מרון-בנומרון (מרון=כבשה) השם הוא הרועה אנו הכבשים אנו הרועים העושים את דבר השם בעולם (עם ישראל עם של רועים) קול תרועה תכלית הרועה כאשר האדם ממלא תפקידו בעולם מגשים יעודו מישם תכליתו הריהו רועה ביחס לעולם וכבשה ביחס ל ה שם השם רועי עי כך הנו אדם בוגר אחראי והנו ילד השם קול השופר הנו קול תרועה שזוהי תכלית האדם בתפקידו רועה במובן להדמות ובכך קול תרועה הנו קול שמחה הילילו הה( ראה רשומה בפרק זה מה בין אור לחושים) יפה לראות שבתלמוד הבבלי עניינו האדם הראשון מכיל בתוכו את היות האדם כבשה-ילד התלמוד הירושלמי עניינו הילד מכיל בתוכו את הנומרון כלומר הבוגר האחראי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי אינם נפרדים זה מזה וכלולים זה בזה כול הפרדה היא הפרדה מלאכותית שהמכלול האיחוד הנו אדם בוגר אחראי שותף למעשה בראשית וילדו של השם או אז קול השופר הנו תרועה במובן שמחה שבכך ממלא האדם כרועה את תכליתו כשותף למעשה בראשית בנומרון ובני מרון גנוחה וילולה היבבה כאשר התרועה הנה של ילד אובד ילד תועה שאינו רואה ת(ר)ועה באותה משמעות תרו (חיפוש האובד) עין הא ראיה תחת כנפי השכינה במצב של איחוד קול תרועה הנו על משקל מיגון לשמחה כפורים כ פורים ומשמעות היות אדם בוגר כילד להבדיל מילדותי מהתלמוד הבבלי ניתן לראות שעם ישראל שמר על היותו אדם יהודי בגולה מהתלמוד הירושלמי את היות היהודי באי" במצב של גלות הגנוחה והילולה של השופר כתרועה והקשרה למלה ותיבב (אם סיסרא בשירת דבורה) מלמדת על תרועה של גלות שכן המלה תיבב מסוף להתחלה =בבית ומלמדנו על גלות שלא בבית לכן תרועה הנה יבבה במצב של גלות בין אם הגלות בגולה ובין אם בארץ ישראל שאינו בביתו =ותיבב מכאן כאשר בבית=גאולה תרועה=שמחה עומד על רגליו ומעמידו על רגליו שללא השם אין חיים השם יתברך מעמיד את האדם על רגליו נותן החיים והאדם עומד על רגליו במובן אחראי פעיל שותף מעמיד את האדם על רגליו=חיים עומד על רגליו=לוקח אחריות על החיים שנתנו לו התלמוד הבבלי והירושלמי קשורים לעניין גאוה במובנה החיובי הבבלי על משקל גאו בהשם והירושלמי גאוה באיחודם גאו בהשם וגאוה במובן שהאגו הוא תנאי הכרחי לקיום חיים גשמיים על פני הארץ אלא שאין זו גאוה נפרדת מגאו ביהוה גאות אמת גאו בהשם ולהיות גאה להיות חלק מעם ישראל גאות אמת הנה גאו ה לעומת גאוה שמשמעה גבה לב הדבר קשור לעניין הרצון גאוה במובן גבה לב הנה נפרדת מגאו ביהוה כלומר רצון האדם שלא בהתאמה לרצון השם גאוה במובנה האמיתי הנה התאמת רצון האדם לרצון השם =גבה ביהוה ובהקשר אגו במובן הנצרך לחיים גשמיים -רצון האדם המלה אגו שאינה עברית מורכבת על פי שפת הקודש- מפתח מאותיות גאו אלא שחסרה ה כלומר ללא שכינה למשל חכמת יון שחסרה שכינה לאור המאמר בעניין חושים ואור הקשרו ל ה ה =י משיח נקרא עתה את הפסוק מיחזקאל קול השופר קול תרועה הילילו בשמחה יחזקאל ל:"בן אדם הנבא ואמרת כה אמר אדני יהוה הילילו הה ליום " הלה