שלא נפסיק לחלום - דודו עזריה
המשחק מסתיים, אני ממהר הביתה על מנת להתקלח ולהתלבש, אנחנו צריכים לצאת ליום הולדת של גיסי ב"עץ אפרים" אשר בשומרון, ליד חדר ההלבשה שומעים את האנשים שרים לאלי זינו שירים, כל אחד והמקום אליו הוא לוקח את העצב שלו, אני כשאני עצוב באמת לא יכול לשיר שירים, אני לוקח את הפרצוף העצוב שלי ונסגר לי בשקט בעצב. פעם מזמן חזרתי עצוב מאוד משחק מייאש בליגה השניה אחרי שאיזו קרית אתא, הכח או אימפריה אחרת מסדר הגודל הזה פירקה אותנו, לאחר שני נסיונות כושלים לנחם אותי החליטה זוגתי ללכת על טיפול בהלם "אני לא צריכה לסבול מהכדורגל שלך" היא אמרה וצדקה (לא מספיק שאני שסובל?) והסבירה שאם מצב הרוח בבית תלוי בתוצאה של המשחק אני לא אלך למשחק, ומכיוון שהיא צודקת מאז אני מנסה להירגע לפני שאני מגיע הביתה. בשבת כשחזרתי הביתה מהמשחק למרות שניסיתי לא הצלחתי להעלים את הפרצוף, ככה זה כשהעצב גדול כ"כ. נוסעים ליום ההולדת, אני שקט לא מצליח ללבוש את המסיכה של "הכל כרגיל", זוגתי מלטפת את ראשי בניסיון לעודד, כנראה שהיא מבינה שהפעם זה לא סתם עוד איזה הפסד זניח, ושהפעם שום טיפול בהלם לא יעזור. ברדיו חדשות איומות, ילדים מתים מחיידקים אלימים, אחרים מתים מדקירות כשהם יוצאים לבלות, ואני מיואש מכדורגל, איפה הפרופורציות שלך אני שואל את עצמי, רק שעצמי לא עונה, הוא עסוק בלחשוב מתי עשו לנו משולשים ברחבה במשחק בית? מתי נראינו כ"כ אומללים במשחק כ"כ חשוב ובעיקר על זה שאם אנחנו חושבים במונחים של מגיע אז מגיע בגדול להפועל ב"ש לרדת ליגה, כי לקבוצה שלא מצליחה ליצר מצב וחצי במשחק שכזה מול קבוצה שסיימה את העונה, קבוצה שמביאה רק 2000 צופים למשחק כזה, קבוצה שנראית כ"כ כבויה, לקבוצה עם שוער צעיר ולא מנוסה שפשוט ממציא שערים מגיע לרדת ליגה, ועכשיו זה כבר נראה כמעט קשה מידי, בצומת גדרה אני חושב שאיזה מזל זה שבכדורגל לא תמיד מה שמגיע קורה, שהרי היה מגיע לנו לקחת גביע אז לקחנו? רק שבשביל להישאר ליגה צריכים להבה גדולה ואנחנו אפילו ניצוץ קטן אין אצלינו. בצומת ביל"ו אנחנו עוצרים ואני יורד לקנות את הדיסק של מוקי, אני חושב שאולי הוא יצליח לעודד אותי או לפחות לשלוח אותי ליום ההולדת בלי פרצוף, בשיר 5 אני שומע את המילים הבאות: על כל סיבה להישאר-יש לי עשר לעזוב רחוק' מעין ומלב –זוכרים רק את הטוב אבל אני בוחר מחדש כול יום להישאר קרוב ואני לא אפסיק לחלום לא אפסיק לאהוב.. .
המשחק מסתיים, אני ממהר הביתה על מנת להתקלח ולהתלבש, אנחנו צריכים לצאת ליום הולדת של גיסי ב"עץ אפרים" אשר בשומרון, ליד חדר ההלבשה שומעים את האנשים שרים לאלי זינו שירים, כל אחד והמקום אליו הוא לוקח את העצב שלו, אני כשאני עצוב באמת לא יכול לשיר שירים, אני לוקח את הפרצוף העצוב שלי ונסגר לי בשקט בעצב. פעם מזמן חזרתי עצוב מאוד משחק מייאש בליגה השניה אחרי שאיזו קרית אתא, הכח או אימפריה אחרת מסדר הגודל הזה פירקה אותנו, לאחר שני נסיונות כושלים לנחם אותי החליטה זוגתי ללכת על טיפול בהלם "אני לא צריכה לסבול מהכדורגל שלך" היא אמרה וצדקה (לא מספיק שאני שסובל?) והסבירה שאם מצב הרוח בבית תלוי בתוצאה של המשחק אני לא אלך למשחק, ומכיוון שהיא צודקת מאז אני מנסה להירגע לפני שאני מגיע הביתה. בשבת כשחזרתי הביתה מהמשחק למרות שניסיתי לא הצלחתי להעלים את הפרצוף, ככה זה כשהעצב גדול כ"כ. נוסעים ליום ההולדת, אני שקט לא מצליח ללבוש את המסיכה של "הכל כרגיל", זוגתי מלטפת את ראשי בניסיון לעודד, כנראה שהיא מבינה שהפעם זה לא סתם עוד איזה הפסד זניח, ושהפעם שום טיפול בהלם לא יעזור. ברדיו חדשות איומות, ילדים מתים מחיידקים אלימים, אחרים מתים מדקירות כשהם יוצאים לבלות, ואני מיואש מכדורגל, איפה הפרופורציות שלך אני שואל את עצמי, רק שעצמי לא עונה, הוא עסוק בלחשוב מתי עשו לנו משולשים ברחבה במשחק בית? מתי נראינו כ"כ אומללים במשחק כ"כ חשוב ובעיקר על זה שאם אנחנו חושבים במונחים של מגיע אז מגיע בגדול להפועל ב"ש לרדת ליגה, כי לקבוצה שלא מצליחה ליצר מצב וחצי במשחק שכזה מול קבוצה שסיימה את העונה, קבוצה שמביאה רק 2000 צופים למשחק כזה, קבוצה שנראית כ"כ כבויה, לקבוצה עם שוער צעיר ולא מנוסה שפשוט ממציא שערים מגיע לרדת ליגה, ועכשיו זה כבר נראה כמעט קשה מידי, בצומת גדרה אני חושב שאיזה מזל זה שבכדורגל לא תמיד מה שמגיע קורה, שהרי היה מגיע לנו לקחת גביע אז לקחנו? רק שבשביל להישאר ליגה צריכים להבה גדולה ואנחנו אפילו ניצוץ קטן אין אצלינו. בצומת ביל"ו אנחנו עוצרים ואני יורד לקנות את הדיסק של מוקי, אני חושב שאולי הוא יצליח לעודד אותי או לפחות לשלוח אותי ליום ההולדת בלי פרצוף, בשיר 5 אני שומע את המילים הבאות: על כל סיבה להישאר-יש לי עשר לעזוב רחוק' מעין ומלב –זוכרים רק את הטוב אבל אני בוחר מחדש כול יום להישאר קרוב ואני לא אפסיק לחלום לא אפסיק לאהוב.. .