שלב 3

שלב 3

אמי נמצאת מזה חצי שנה בשלב השלישי של המחלה. ומידי פעם כאשר היא רגועה ובסביבה תומכת היא מדברת איתי בבהירות מדהימה. בעיקר פוגעת בה התחושה שהיא זקוקה למטפל בפעולות אינטימיות רחצה,עשיית צרכיים,אכילה היא מבקשת את מותה ...הלוואי ויכולתי לחתוך לי את הראש ואז לא ...קשה עליה מאד ההרגשה שחלק מקרוביה מתייחס אליה כקיר.. נוכחתי ללמוד בשיחות איתה שאת רוב האירועים היא זוכרת לא מיידית אלא אחרי מספר ימים ואז היא מספרת אותם בבהירות מדהימה.לדוגמא קרובת משפחה הגיע לביקור בביקור אימי בקושי נזכרה מי זאת אך כעבור כשבועיים ביוזמתה היא סיפרה לי שאותה קרובה הגיעה לביקור והסתכלה עליה בצורה משונה!!! והיא העדיפה ללכת לשבת עם המטפלת שלה ולא להיות עם אותה קרובה כי זה עשה לה רע.... כאשר מדברים על אלצהיימר יש רושם למרבית האנשים שזה הרס של תאים במוח וההתיחסות לאדם היא בהתאם לא מבין כלום לא יודע כלום..... התחושות הפנימיות של האדם החולה מאד קשות...אימי משתמשת הרבה במושג אני חושבת שמשהו משתבש שלי שם במוח ואני לא מסוגלת לעשות כלום... חשוב מאד עד כמה שזה קשה להדריך את הסובבים לא לפגוע בחולה לדוגמא שאלות את יודעת מי אני ?? צריכות לצאת מהלקסיקון . בכל פגישה או שיחת טלפון יש להקדים והגיד את השם ואם לא רואים תגובה צריך לתת עוד רמזים עד שרואים את האור בעיניים. אודה לכם עם תשתפו אותי בחוויות דומות ועצות נוספות
 

אירילה

New member
גם אצלנו זה דומה ,לא בעצמאות לאכול

ובלבישה ,אלא בהתייחסות לחולה בן המשפחה. אכן חשוב מאוד להתייחס לחולה ולא לצערינו שחלק מהסובבים מתייחסים כמו "קיר" לחולה ,הרבה חולים חשים פגועים (אלה שעדיין בתובנה) ,חשוב מאוד "לצאת מהארון" וליידע את הקרובים לנו על מחלת יקירינו ,לא מעט נתקלתי בליחשושים מאחורי הגב ,כאילו משהוא לא בסדר עם החולה ,אני חושב שהסטיגמה אפילו קצת באשמתינו ,בני המשפחה ,אנחנו אשמים בשתיקה ,באי החשיפה ,בהתביישות לצערי הרב לדבר על הנושא ,יש תזוזה כיום בארץ ,אבל לצערי עדיין לא היגענו לחשיפה הרצוייה. חשוב מאוד לא לקטוע את דברי החולה אפילו אם אין זה לרוחנו ,חייבים להיות סבלניים ,מאופקים ולדעת לא לכעוס כאשר החולה נתקע בדבריו או במעשים יומיומיים והחשוב ביותר לא להעליב ,אנחנו שוכחים לפעמים כמה קשה לחולה עצמו. אחת המטרות של הפורום היא החשיפה של משפחות שהתביישו עד כה מלספר למישהוא על מחלת יקירם. ליבנו איתך וכולנו למעשה באותה הצלחת הכואבת כל כך ועם זאת אנחנו חייבים להמשיך בחיינו למען החולים ולמעננו. שיהיה לנו רק טוב גרשון
 
אני קוראת את "החוויות" שלכם ו..

"פתאום" אני מבינה שמה שעובר עלינו בדיוק אותם הדברים, עוברים גם על אנשים אחרים. וזה קצת מוזר לי (כמה שזה נשמע מוזר). אבל רק עצם המחשבה שעוד כ"כ הרבה אנשים עוברים את אותן המלחמות היום-יומיות,את אותם הלבטים,בעיות,כעסים.... זה מנחם,וזה עוזר!! זה גם מאוד עוזר לי לרשום כאן ולהוציא את מה שיש לי על הלב... אז תודה למי שמקשיב ועונה וגם למי שלא...
 

מני בר

New member
חברים של קשישים חולי אלצהיימר

מתרחקים מהם. וזה נורא כואב כי הם בכל זאת זקוקים לקשר עם אנשים מוכרים. אבי שהיה מוקף חברים רבים ממש מבודד. הם מתקשרים בחגים לאחל חג שמח אבל הוא בעצם זקוק לקשר רציף כי מי שלא בקשר זמן מה נשכח ממנו. שמעתי שזו תופעה מוכרת ושקשישים בריאים הם כמו ילדים קטנים ודי אנוכיים. אלצהיימר מפחיד אותם!
 

אירילה

New member
ניסיתם גישה ישירה ?

אמנם לא ניסיתי את השיטה הזו ,אבל אולי בכל זאת כדאי להפנות את תשומת לב החברים לבעיה ,אולי הם לא מודעים לצרכים שהעלת . שווה לנסות. לא???
 
זאת ממש בעיה

מצד אחד אני בטוחה שאצל קשישים הבעיה חמורה יותר מבחינה חברתית, שהחברים לא מתעניינים ולא מבקרים (אם הם במצב לעשות זאת עדיין), אבל זאת ניראה לי בכלל בעיה של כל חולי האלצהיימר שפתאום הם נמחקים מרשימת החברים,וזה מאוד עצוב!!! אבא שלי צעיר עם אלצהיימר ופתאום כולם שכחו אותו !!! אפילו קרובי משפחה מהצד שלו.... שזה ממש כואב!! אני חושבת שאנשים פשוט לא מבינים ולא מודעים מספיק למחלה הזאת וזה חבל כי חולי האלצהיימר באמת זקוקים לחברה קרובה,בעיקר כזאת שהייתה מעורבת בעבר שלהם ויכולה לדון בו עם אותו חולה!
 

אירילה

New member
פתיחות עצמית - רעיון - חשוב מאוד!!!

יכול להיות שאני קצת שונה ,אבל קצת הסברה בנושא המחלה מאיתנו לקרובים והסובבים אותנו ,תביא להגדלת התודעה בקרב אלה שעדיין אינם יודעים על המחלה ושלא באשמתם. כאן תמיד אני קורא לכולם ( הכוונה לבני משפחות החולים) , אל תתביישו לספר לאנשים על מחלת יקירכם ,זו לא בושה ,זו מחלה כמו כל המחלות ,וככל שנפנים ולא נספר על המחלה נחטא למטרה ובגדול. - נמשיך לסטיגמה לפרוח - נמשיך להתבייש - נגרום לחולה סבל בכך שהסובבים אותו תמיד "יחשדו" שמשהוא לא בסדר - והשאלה הגדולה שתהיה תמיד "האם המצפון שלנו מתיר לנו שככה ייתנהגו האחרים כלפי יקירנו". זה לפחות הקו המוביל אצלי ביחס לקרוב משפחתי החולה (חמי). אני לקחתי על עצמי לפחות לספר לכל רק מי שאפשר על המחלה. אני אמנם רק בורג קטן בסיפור ,אבל אם כולנו נספר לכל מי שאנחנו יכולים והם יספרו לאחרים הרי שבאנו על שכרינו והמודעות תהיה רבה יותר. ממש כמו בסרט "תעביר את זה הלאה". ואולי כאן ממש בעת כתיבת ההודעה שלי עלה במוחי רעיון לפעולה ציבורית בנושא החשיפה למחלה ואני מעלה כאן לראשונה רעיון למי שאכפת להיפגש ולהעלות את הרעיון לשלב מעשי. אשמח לתגובות גרשון
 

מני בר

New member
הכוונה לאדם קשיש

וחבריו קשישים צלולים,עבורם מצבו הוא הפחד הגדול שלהם,שהמוח יפסיק לעבוד. זהו. אין מה להסביר. הם פשוט חוששים לגורלם.
 

zipi and dina

New member
אלצהיימר בגיל צעיר

אני מכיר את הנושא על בשרי, זוגתי עדיין בשלב ביניים, אך כבר בשלב זה כולם נעלמים, מטלפונים רק לפני החגים, בסופר אני רואה שותפה שלה לעבודה במשך 15 שנים משנה כיוון על מנת לא הפגש. כנראה שאלו הם החיים, המציאות לא מאירה פנים, לי זה מאוד כואב, ממשפחה תוססת מלאה חברים אנו ממתינים למי שיבוא לבקר או אפילו שיתקשר. אפסיק בשלב זה, כי אני נסער כשאני חושב על כך
 

מני בר

New member
אני מבין את כאבך

זה בדיוק מה שקרה אצלנו .התקשרו בערב ראש השנה כדי לנקות את מצפונם.
 
למעלה