שלהי אוגוסט
שלהי אוגוסט, הלילה אפל מתמיד והרחובות שוממים. היא מביטה מהחלון על ירח שנבלע לאט לאט בערפילים.. מחשבות מתפתלות בתוך ראשה והיא עוצמת עינייה, נושמת עמוק את האוויר החם ושוב עיניה נפקחות כאילו מעצמן. נשכבת על מיטתה ומביטה בצללים המרצדים על הקירות. ולפתע היא מבחינה בו שם. עומד על יד מיטתה ולוטף קלות לשערה,שלא כמוה הזמן לא ניכר היה על פניו. לבוש בחולצה דקה מכופתרת וג`ינס דהוי, מביט בה מבט עמוק ומלא משמעות ואצבעותיו עוברות בין ים תלתליה. עיניו הירוקות מלאות עצב ורצינות גם יחד וידו לוטפת כעת את לחיה והיא מתמכרת למגע ידו, אותו מגע שידעה בעבר... דמעה אחת חמה מתגלגלת מעינה כאשר היא מביטה בפני הילד שלו. פנים שלא מפסיקות להביט בה לרגע ועושות שמות בנשמתה. היא אינה נוגעת בו, עדיין לא. ידיה כבדות מידי,ראשה סחרחר וחושייה הולכים ומתקהים. דפיקה בדלת. היא מתרוממת בבת אחת ממיטתה והוא כבר איננו שם. היא ניגשת ופותחת את הדלת לרווחה אבל אין איש בפתח. רק רוח הקיץ החמה המנשבת פורעת את שערה ונכנסת אל ביתה באין מפריע. היא סוגרת את הדלת ושומעת צעדים.. הולכת בעקבות הקול ושוב הוא שם עומד, הפעם במלוא קומתו עם אותו מבט עמוק והיא מהרהרת בינה לבינה על שובו הפתאומי. הוא ניגש אליה בשקט ומחבק אותה ומלטף כמו פעם. ונושק לה קלות על צווארה ופיה "לא שכחתי" הוא לוחש, מגעו קליל וקריר כמו משב רוח סתווי אך במהרה הוא הופך חזק ונוקשה והיא חשה כאילו אינה יכולה לנשום והאוויר אזל מריאותיה. היא מנסה להשתחרר מלפיתתו וצעקה מקפיאה נפלטת מגרונה אל תוך הלילה השומם. היא מתיישבת על ספה דהויה מחילופי עונות ושנים, ומביטה בתמונתם,היא יפה וצעירה חבוקה בין ידיו. צחוק שפוך על עיניו הירוקות ופורץ מבין שפתיו ושמש של קיץ מחממת מעליהם. בשלהי אוגוסט, כך נדמה לה...
שלהי אוגוסט, הלילה אפל מתמיד והרחובות שוממים. היא מביטה מהחלון על ירח שנבלע לאט לאט בערפילים.. מחשבות מתפתלות בתוך ראשה והיא עוצמת עינייה, נושמת עמוק את האוויר החם ושוב עיניה נפקחות כאילו מעצמן. נשכבת על מיטתה ומביטה בצללים המרצדים על הקירות. ולפתע היא מבחינה בו שם. עומד על יד מיטתה ולוטף קלות לשערה,שלא כמוה הזמן לא ניכר היה על פניו. לבוש בחולצה דקה מכופתרת וג`ינס דהוי, מביט בה מבט עמוק ומלא משמעות ואצבעותיו עוברות בין ים תלתליה. עיניו הירוקות מלאות עצב ורצינות גם יחד וידו לוטפת כעת את לחיה והיא מתמכרת למגע ידו, אותו מגע שידעה בעבר... דמעה אחת חמה מתגלגלת מעינה כאשר היא מביטה בפני הילד שלו. פנים שלא מפסיקות להביט בה לרגע ועושות שמות בנשמתה. היא אינה נוגעת בו, עדיין לא. ידיה כבדות מידי,ראשה סחרחר וחושייה הולכים ומתקהים. דפיקה בדלת. היא מתרוממת בבת אחת ממיטתה והוא כבר איננו שם. היא ניגשת ופותחת את הדלת לרווחה אבל אין איש בפתח. רק רוח הקיץ החמה המנשבת פורעת את שערה ונכנסת אל ביתה באין מפריע. היא סוגרת את הדלת ושומעת צעדים.. הולכת בעקבות הקול ושוב הוא שם עומד, הפעם במלוא קומתו עם אותו מבט עמוק והיא מהרהרת בינה לבינה על שובו הפתאומי. הוא ניגש אליה בשקט ומחבק אותה ומלטף כמו פעם. ונושק לה קלות על צווארה ופיה "לא שכחתי" הוא לוחש, מגעו קליל וקריר כמו משב רוח סתווי אך במהרה הוא הופך חזק ונוקשה והיא חשה כאילו אינה יכולה לנשום והאוויר אזל מריאותיה. היא מנסה להשתחרר מלפיתתו וצעקה מקפיאה נפלטת מגרונה אל תוך הלילה השומם. היא מתיישבת על ספה דהויה מחילופי עונות ושנים, ומביטה בתמונתם,היא יפה וצעירה חבוקה בין ידיו. צחוק שפוך על עיניו הירוקות ופורץ מבין שפתיו ושמש של קיץ מחממת מעליהם. בשלהי אוגוסט, כך נדמה לה...