שלהי שנות ה-20
היי לכולם, אני בדרך כלל לא נוהגת לכתוב אבל בחרתי לשתף קצת..משמח שיש פורום ובו בני אותו גיל ושאפשר לחלוק דברים.
אבל הסיבה העיקרית שאני כותבת היא ש"בני גילנו" כלומר, שנות ה-20 זה לא מקשה אחת בכלל ואני, היום בת 26, מרגישה פתאום שאני מתבגרת ויחד עם זאת, שאני מפחדת.
אני מניחה שהפחד והעצב מההתבגרות הם משותפים לרובנו. אבל בחוויה האישית שלי מלווים את העניין עוד כמה דברים.
השתחררתי בגיל 22 וחוויתי משבר אישי וכלכלי גדול. בעיקרו המשבר הזה קשור בכך שלאור מערכת יחסית מורכבת עם אימי,כיום אנחנו במצב של נתק. אבי נפטר ואין לי קשר עם המשפחה שלו. לפני הנתק לקחתי הלוואות גדולות כדי לעזור לאימי בשעה שהייתה זקוקה לכך ונוצר מצב שבו לפני שנה עזבתי את הבית כשאני בחובות גדולים, ללא תמיכה רגשית או כלכלית (גם לפני הנתק לא הייתה תמיכה כזו). זו לא הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית, עשיתי ניסיון כזה גם שנה לפני אבל לא הצלחתי לעמוד בכך. במקביל התחלתי גם לימודים אבל גם בזה לא עמדתי, עם העומס הכלכלי והנפשי. אגב, עזבתי את הבית כי לגור עם אימי היה לא בריא עבורי.
בתוך כל זה גם ניסיתי להנות ולבלות ולחוות חוויות אבל זה היה תמיד הרגיש כמו אשליה, לא כמו חלק אינטגרלי מחיי. כמובן שטיול לא עשיתי, לא גדול ולא קטן. ולצערי לא חוויתי אף קשר זוגי עד היום.
ופתאום- אני בת 26, בהרגשה שהגיל היפה הזה (אם כי גם מבלבל) חלף לי במהירות ולא הפקתי ממנו דבר. אני מרגישה שזה גיל שכבר מצופה להיות בהתקדמות ועם מידת יציבות ואחריות ושאני לא ממש שם. פתאום אני מבינה את האנשים שבגילאים בוגרים מוצאים את עצמם בסדנאות ובטיפולים שונים, אנשים שהגיעו מבתים לא יציבים ולא תומכים ובעצם יש להם הרבה חסכים.והם רוצים לקבל חום ואהבה שלא קיבלו בילדות.
אני יודעת שהאחריות על חיי היא שלי ושאני יכולה להתקדם ולצאת ממצבי, אבל זה לא מבטל את תחושת הפספוס ואת התחושה שאני בפיגור אחרי רוב בני גילי (הסביבה הקרובה שלי בכל אופן..)
בעיקר רציתי לשתף אבל אני גם אשמח לשמוע עצות, תובנות וכו'..
תודה וחג שמח!
היי לכולם, אני בדרך כלל לא נוהגת לכתוב אבל בחרתי לשתף קצת..משמח שיש פורום ובו בני אותו גיל ושאפשר לחלוק דברים.
אבל הסיבה העיקרית שאני כותבת היא ש"בני גילנו" כלומר, שנות ה-20 זה לא מקשה אחת בכלל ואני, היום בת 26, מרגישה פתאום שאני מתבגרת ויחד עם זאת, שאני מפחדת.
אני מניחה שהפחד והעצב מההתבגרות הם משותפים לרובנו. אבל בחוויה האישית שלי מלווים את העניין עוד כמה דברים.
השתחררתי בגיל 22 וחוויתי משבר אישי וכלכלי גדול. בעיקרו המשבר הזה קשור בכך שלאור מערכת יחסית מורכבת עם אימי,כיום אנחנו במצב של נתק. אבי נפטר ואין לי קשר עם המשפחה שלו. לפני הנתק לקחתי הלוואות גדולות כדי לעזור לאימי בשעה שהייתה זקוקה לכך ונוצר מצב שבו לפני שנה עזבתי את הבית כשאני בחובות גדולים, ללא תמיכה רגשית או כלכלית (גם לפני הנתק לא הייתה תמיכה כזו). זו לא הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית, עשיתי ניסיון כזה גם שנה לפני אבל לא הצלחתי לעמוד בכך. במקביל התחלתי גם לימודים אבל גם בזה לא עמדתי, עם העומס הכלכלי והנפשי. אגב, עזבתי את הבית כי לגור עם אימי היה לא בריא עבורי.
בתוך כל זה גם ניסיתי להנות ולבלות ולחוות חוויות אבל זה היה תמיד הרגיש כמו אשליה, לא כמו חלק אינטגרלי מחיי. כמובן שטיול לא עשיתי, לא גדול ולא קטן. ולצערי לא חוויתי אף קשר זוגי עד היום.
ופתאום- אני בת 26, בהרגשה שהגיל היפה הזה (אם כי גם מבלבל) חלף לי במהירות ולא הפקתי ממנו דבר. אני מרגישה שזה גיל שכבר מצופה להיות בהתקדמות ועם מידת יציבות ואחריות ושאני לא ממש שם. פתאום אני מבינה את האנשים שבגילאים בוגרים מוצאים את עצמם בסדנאות ובטיפולים שונים, אנשים שהגיעו מבתים לא יציבים ולא תומכים ובעצם יש להם הרבה חסכים.והם רוצים לקבל חום ואהבה שלא קיבלו בילדות.
אני יודעת שהאחריות על חיי היא שלי ושאני יכולה להתקדם ולצאת ממצבי, אבל זה לא מבטל את תחושת הפספוס ואת התחושה שאני בפיגור אחרי רוב בני גילי (הסביבה הקרובה שלי בכל אופן..)
בעיקר רציתי לשתף אבל אני גם אשמח לשמוע עצות, תובנות וכו'..
תודה וחג שמח!
