שלום, אני זיו...
שלום, אני זיו ואני מתחיל בחקר ההומור. אני מתעתד להבין ולפענח את המכניזם שעומד מאחורי בדיחות. מה בעצם גורם לנו לצחוק מבדיחה? לשם כך אני מנתח בדיחות בהן אני נתקל באקראי. להלן דוגמה של ניתוח חלקי שערכתי לבדיחה בה נתקלתי באקראי: למה לנוד יש ריח? כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות. הבדיחה עוסקת בנושא גס ומוקצה - נפיחות. עצם העיסוק בנושא שכזה מעורר מבוכה וגיחוך בקרב השומעים. הבדיחה הנה בפורמט של שאלה ותשובה. תבנית זו מאופיינת לרוב בשאלה תמימה ובתשובה מפתיעה וביזארית, המשמשת למעשה כ"פאנץ' ליין" – שורת המחץ. אולם, בבדיחה שלפנינו, השאלה עצמה, המעלה סוגיה שלא מקובל לדון בה, ממזרית ומגוחכת. המענה לשאלה מפתיע ובלתי צפוי. אילו התשובה לשאלה הייתה "משום שהנוד הוא למעשה פליטה רקטאלית של גזים המדיפים צחנה" הדבר לא היה מעורר בנו צחוק, משום שזוהי התשובה הנכונה והצפויה לשאלה שנשאלה. זו גם התשובה הסימטרית, העניינית, הפדגוגית והאינפורמטיבית. בבדיחה שלפנינו, ההסבר שניתן אינו פדגוגי ואינפורמטיבי – הוא דוחק אותנו לפריזמה צרה וספציפית מאוד בכך שהוא מחדיר לבדיחה מרכיב מפתיע וזר – חירשות. לקות שמיעה נחשבת כתופעה רצינית ומצערת. על כן, השימוש בה לשם יצירת אפקט קומי מעניק לבדיחה שלפנינו מימד של הומור שחור. בשנים האחרונות חל שינוי של ממש בהתייחסות ללקויות שמיעה. הדבר בא לידי ביטוי במכשור, חינוך והסברה. השאיפה היא לצמצם ככל האפשר את הפער בין החירש לשומע. על כן, למשל, רווח והולך השימוש בתרגום סימולטני לשפת הסימנים במשדרי טלוויזיה. מדוע? "כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות". אמירה מעין "כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות" מגלמת את תמצית הגישה המודרנית למגבלות שמיעה. היא משדרת תקינות פוליטית, סיוע לחלש, רצון לשפר את איכות חייו ולצמצם את הפער בינו לבין אדם שומע. קהל השומעים מעריך את הבדיחה מפני שזו קושרת שני נושאים שעל פניו אין ביניהם כל קשר – נפיחות וחירשות כמו כן קיים קונטרסט עז בין שני המרכיבים – האחד היתולי, גס ומגוחך ואילו האחר רציני, מצער. בכך שהבדיחה כופה למעשה התייחסות הומוריסטית לנושא כאוב ורציני, היא אף מגבירה את האפקט הקומי, שכן היא מעוררת בקרבנו תחושה של אי נוחות המנוגד בתכלית לכך שהבדיחה הצחיקה אותנו. שורר מתח בין ההנאה מההלצה לבין הידיעה שזו "שמה ללעג" אנשים בעלי מגבלה מסוימת ואת מדיניות התקינות הפוליטית הננקטת לגביהם.
שלום, אני זיו ואני מתחיל בחקר ההומור. אני מתעתד להבין ולפענח את המכניזם שעומד מאחורי בדיחות. מה בעצם גורם לנו לצחוק מבדיחה? לשם כך אני מנתח בדיחות בהן אני נתקל באקראי. להלן דוגמה של ניתוח חלקי שערכתי לבדיחה בה נתקלתי באקראי: למה לנוד יש ריח? כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות. הבדיחה עוסקת בנושא גס ומוקצה - נפיחות. עצם העיסוק בנושא שכזה מעורר מבוכה וגיחוך בקרב השומעים. הבדיחה הנה בפורמט של שאלה ותשובה. תבנית זו מאופיינת לרוב בשאלה תמימה ובתשובה מפתיעה וביזארית, המשמשת למעשה כ"פאנץ' ליין" – שורת המחץ. אולם, בבדיחה שלפנינו, השאלה עצמה, המעלה סוגיה שלא מקובל לדון בה, ממזרית ומגוחכת. המענה לשאלה מפתיע ובלתי צפוי. אילו התשובה לשאלה הייתה "משום שהנוד הוא למעשה פליטה רקטאלית של גזים המדיפים צחנה" הדבר לא היה מעורר בנו צחוק, משום שזוהי התשובה הנכונה והצפויה לשאלה שנשאלה. זו גם התשובה הסימטרית, העניינית, הפדגוגית והאינפורמטיבית. בבדיחה שלפנינו, ההסבר שניתן אינו פדגוגי ואינפורמטיבי – הוא דוחק אותנו לפריזמה צרה וספציפית מאוד בכך שהוא מחדיר לבדיחה מרכיב מפתיע וזר – חירשות. לקות שמיעה נחשבת כתופעה רצינית ומצערת. על כן, השימוש בה לשם יצירת אפקט קומי מעניק לבדיחה שלפנינו מימד של הומור שחור. בשנים האחרונות חל שינוי של ממש בהתייחסות ללקויות שמיעה. הדבר בא לידי ביטוי במכשור, חינוך והסברה. השאיפה היא לצמצם ככל האפשר את הפער בין החירש לשומע. על כן, למשל, רווח והולך השימוש בתרגום סימולטני לשפת הסימנים במשדרי טלוויזיה. מדוע? "כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות". אמירה מעין "כדי שגם החירשים יוכלו ליהנות" מגלמת את תמצית הגישה המודרנית למגבלות שמיעה. היא משדרת תקינות פוליטית, סיוע לחלש, רצון לשפר את איכות חייו ולצמצם את הפער בינו לבין אדם שומע. קהל השומעים מעריך את הבדיחה מפני שזו קושרת שני נושאים שעל פניו אין ביניהם כל קשר – נפיחות וחירשות כמו כן קיים קונטרסט עז בין שני המרכיבים – האחד היתולי, גס ומגוחך ואילו האחר רציני, מצער. בכך שהבדיחה כופה למעשה התייחסות הומוריסטית לנושא כאוב ורציני, היא אף מגבירה את האפקט הקומי, שכן היא מעוררת בקרבנו תחושה של אי נוחות המנוגד בתכלית לכך שהבדיחה הצחיקה אותנו. שורר מתח בין ההנאה מההלצה לבין הידיעה שזו "שמה ללעג" אנשים בעלי מגבלה מסוימת ואת מדיניות התקינות הפוליטית הננקטת לגביהם.