שלום! אני חדשה ויש לי בעיה...
(מקווה שזה הפורום המתאים) אני מנגנת בפסנתר כבר קרוב לשמונה שנים ולא מזמן קרתה לי תקרית מאוד לא נעימה... (מאוד מאוד!) היה לי קונצרט, לא משהו חשוב... קונצרט תלמידים, ובאותו יום היה לי יום ממש רע והרגשתי לא כל כך טוב. בכל אופן, הייתי מאוד מאוד לחוצה לפני הקונצרט ובזמן הנגינה, דבר שלא קורה לי ברמות כאלו בדרך כלל. הרגל שלי רעדה, הזעתי וכו'...את כמעט כל יצירה ניגנתי מושלם, נראה לי הכי טוב שניגנתי אותה אי פעם אבל כמה תיבות לפני הסוף פתאום עצרתי. וזה לא קרה לי בחיים!! זה היה הדבר הכי מלחיץ בעולם. לא ידעתי מה לעשות ופשוט ישבתי שם כמה שניות, ובסוך המורה שלי לחש לי לקפוץ כמה תיבות קדימה וזה מה שעשיתי וסיימתי את היצירה. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה והתבאסתי בטירוף... לא הפסקתי לבכות בערך 10 שעות! עכשיו אמרתי לעצמי שאני לא אתן לחוויה הזאת לדרדר אותי ושאני אמשיך לנגן במלוא המוטיבציה ופחות או יותר זה מה שקרה. הבעייה היא שמאז אני הרבה יותר נלחצת לנגן בכל מני מצבים, מול החברים שלי ואפילו מול המורה שלי! כשאני מנגנת לבד בבית ופתאום אני חושבת על קהל אני פתאום חוטפת שוב בלק אאוט והידיים שלי מתבלבלות לגמרי... הבעייה הגדולה באמת, זה שהשנה יש לי שני קונצרטים מאוד מאוד מאוד חשובים שאני חייבת להצליח בהם. אחד מהם זהו ערב של המגמה שלי שאני כנראה אנגן בו 4 קטעים, והשני זה רסיטל בגרות. כל פעם שאני מתאמנת ופתאום חושבת על הקונצרט הכל נהרס לי ומתבלבל לי... זה כל כך מתסכל, אני לא מצליחה להתאמן כמו שצריך! אני לא יודעת מה לעשות, כי אם אני אחליט בגלל זה לא לקיים את הקונצרטים האלו ולוותר על הבגרות אני אתאכזב מעצמי מאוד. מישהו חווה חוויה דומה? מה אפשר לעשות? איך מתגברים?? נ.ב כן, הציעו לי לקחת לפני הופעה איזה כדור וגם אמרו שהרבה יותר אנשים עושים את זה ממה שאני חושבת. אבל לא יודעת... אני סקפטית. סליחה על המגילה, ותודה!
(מקווה שזה הפורום המתאים) אני מנגנת בפסנתר כבר קרוב לשמונה שנים ולא מזמן קרתה לי תקרית מאוד לא נעימה... (מאוד מאוד!) היה לי קונצרט, לא משהו חשוב... קונצרט תלמידים, ובאותו יום היה לי יום ממש רע והרגשתי לא כל כך טוב. בכל אופן, הייתי מאוד מאוד לחוצה לפני הקונצרט ובזמן הנגינה, דבר שלא קורה לי ברמות כאלו בדרך כלל. הרגל שלי רעדה, הזעתי וכו'...את כמעט כל יצירה ניגנתי מושלם, נראה לי הכי טוב שניגנתי אותה אי פעם אבל כמה תיבות לפני הסוף פתאום עצרתי. וזה לא קרה לי בחיים!! זה היה הדבר הכי מלחיץ בעולם. לא ידעתי מה לעשות ופשוט ישבתי שם כמה שניות, ובסוך המורה שלי לחש לי לקפוץ כמה תיבות קדימה וזה מה שעשיתי וסיימתי את היצירה. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה והתבאסתי בטירוף... לא הפסקתי לבכות בערך 10 שעות! עכשיו אמרתי לעצמי שאני לא אתן לחוויה הזאת לדרדר אותי ושאני אמשיך לנגן במלוא המוטיבציה ופחות או יותר זה מה שקרה. הבעייה היא שמאז אני הרבה יותר נלחצת לנגן בכל מני מצבים, מול החברים שלי ואפילו מול המורה שלי! כשאני מנגנת לבד בבית ופתאום אני חושבת על קהל אני פתאום חוטפת שוב בלק אאוט והידיים שלי מתבלבלות לגמרי... הבעייה הגדולה באמת, זה שהשנה יש לי שני קונצרטים מאוד מאוד מאוד חשובים שאני חייבת להצליח בהם. אחד מהם זהו ערב של המגמה שלי שאני כנראה אנגן בו 4 קטעים, והשני זה רסיטל בגרות. כל פעם שאני מתאמנת ופתאום חושבת על הקונצרט הכל נהרס לי ומתבלבל לי... זה כל כך מתסכל, אני לא מצליחה להתאמן כמו שצריך! אני לא יודעת מה לעשות, כי אם אני אחליט בגלל זה לא לקיים את הקונצרטים האלו ולוותר על הבגרות אני אתאכזב מעצמי מאוד. מישהו חווה חוויה דומה? מה אפשר לעשות? איך מתגברים?? נ.ב כן, הציעו לי לקחת לפני הופעה איזה כדור וגם אמרו שהרבה יותר אנשים עושים את זה ממה שאני חושבת. אבל לא יודעת... אני סקפטית. סליחה על המגילה, ותודה!
