שלום, אני חדשה כאן ../images/Emo13.gif
אני מיכל. נעים מאוד. זה סיפור שכתבתי לא מזמן, אני אשמח לשמוע מה דעתכם עליו: מטפחת "אולי אנחנו לא מסוגלים לרגשות, אבל אנחנו בהחלט חשים." מדבריה של מטפחת זקנה. מטפחת. "אתה בטוח שהכל יהיה בסדר?" "כן, אל תדאגי." מטפחת רטובה. "בטוח?" "זאת טיסה רגילה. אני אחזור עוד כמה ימים. ואז זה ייגמר. זהו. פעם אחרונה ודי." מטפחת ספוגה בדמעות. "טוב. שמור על עצמך." "אל תדאגי, יהיה בסדר." טריקת דלת. מטפחת רטובה נשארת על השולחן. הזמן עובר. מטפחת כבר לא רטובה, מכסה את השולחן. עליה מונח מכשיר כבד. "...ייתכן ונשקפת סכנה לנוסעי מעבורת החלל 'אומגה'... סטייה מהמסלול..." חורים במטפחת. יחזור... לא יחזור... יחזור... לא יחזור... יחזור? יחזור! מטפחת נרקמת באהבה. חמש אותיות – "לאייל". מטפחת מכובסת. מקופלת יפה. "...היום בשעה חמש אחר הצהריים תנחת מעבורת החלל 'אומגה' סמוך לתל-אביב..." דלת נפתחת. "חזרת!" מטפחת ביד. "כן אבל..." "בוא, שב. אתה רוצה לשתות?" "אני לא יכול, אני צריך ללכת." יד מתהדקת סביב המטפחת. "למה? לאן? עכשיו?" "עוד טיסה. אנחנו צריכים לבדוק משהו... אבל זאת הפעם האחרונה, באמת." מטפחת נמעכת. "אבל למה? הבטחת שזאת הפעם האחרונה!" "אני מצטער. זאת לא אשמתי. אני ממש חייב ללכת..." "לפחות קח את זה איתך. כמזכרת." מטפחת מושטת. יד עוטפת את המטפחת. "תודה." "תיזהר!" "אני מבטיח." טריקת דלת. מטפחת נחה בכיס מוגן. קולות. "אני לא מבין מה זה יכול להיות. אולי כדאי שתסתכל..." "זה נראה כמו תקלה מסוג כלשהו. בוא נראה..." הבהוב אדום. "מה זה היה?" "אני לא יודע." "'אומגה' לארץ, נתקלנו בבעיה. אתם מזהים משהו?" "... אנחנו לא קולטים אותכם... שדרו שנית..." "'אומגה' לארץ, אנחנו..." פיצוץ. מטפחת מרחפת בחלל הריק.
אני מיכל. נעים מאוד. זה סיפור שכתבתי לא מזמן, אני אשמח לשמוע מה דעתכם עליו: מטפחת "אולי אנחנו לא מסוגלים לרגשות, אבל אנחנו בהחלט חשים." מדבריה של מטפחת זקנה. מטפחת. "אתה בטוח שהכל יהיה בסדר?" "כן, אל תדאגי." מטפחת רטובה. "בטוח?" "זאת טיסה רגילה. אני אחזור עוד כמה ימים. ואז זה ייגמר. זהו. פעם אחרונה ודי." מטפחת ספוגה בדמעות. "טוב. שמור על עצמך." "אל תדאגי, יהיה בסדר." טריקת דלת. מטפחת רטובה נשארת על השולחן. הזמן עובר. מטפחת כבר לא רטובה, מכסה את השולחן. עליה מונח מכשיר כבד. "...ייתכן ונשקפת סכנה לנוסעי מעבורת החלל 'אומגה'... סטייה מהמסלול..." חורים במטפחת. יחזור... לא יחזור... יחזור... לא יחזור... יחזור? יחזור! מטפחת נרקמת באהבה. חמש אותיות – "לאייל". מטפחת מכובסת. מקופלת יפה. "...היום בשעה חמש אחר הצהריים תנחת מעבורת החלל 'אומגה' סמוך לתל-אביב..." דלת נפתחת. "חזרת!" מטפחת ביד. "כן אבל..." "בוא, שב. אתה רוצה לשתות?" "אני לא יכול, אני צריך ללכת." יד מתהדקת סביב המטפחת. "למה? לאן? עכשיו?" "עוד טיסה. אנחנו צריכים לבדוק משהו... אבל זאת הפעם האחרונה, באמת." מטפחת נמעכת. "אבל למה? הבטחת שזאת הפעם האחרונה!" "אני מצטער. זאת לא אשמתי. אני ממש חייב ללכת..." "לפחות קח את זה איתך. כמזכרת." מטפחת מושטת. יד עוטפת את המטפחת. "תודה." "תיזהר!" "אני מבטיח." טריקת דלת. מטפחת נחה בכיס מוגן. קולות. "אני לא מבין מה זה יכול להיות. אולי כדאי שתסתכל..." "זה נראה כמו תקלה מסוג כלשהו. בוא נראה..." הבהוב אדום. "מה זה היה?" "אני לא יודע." "'אומגה' לארץ, נתקלנו בבעיה. אתם מזהים משהו?" "... אנחנו לא קולטים אותכם... שדרו שנית..." "'אומגה' לארץ, אנחנו..." פיצוץ. מטפחת מרחפת בחלל הריק.
הרבה יותר חי, אמיתי. ממש מזדהים עם המתפחת