שלום, אני חדשה

[deena]

שלום, אני חדשה

 

[deena]

מחר אנחנו מתחילים את המלחמה מחדש

מלחמת הסדרי הראיה. מחר אני הולכת שוב למשרד הרווחה, לפגוש את הפקידת סעד, לנסות לשכנע ולבכות ולהתכסח, ולבסוף לשמוע אם אני אצליח לשכנע אותה להשאיר את הבת שלי אצלי, אם ירחיבו לגרושי את הסדרי הראיה או יצמצמו לו אותם. בדצמבר שנה שעברה, במשפט האחרון שהיה, הסכמנו להתערבות של פקיד סעד כדי להסדיר את הבעיות בהסדרי ראיה. רק עכשיו בסוף ספטמבר, לכשת הרווחה התפנו לפגישה ראשונה. נחמד מצידם. וכל זה למה? כשהתגרשתי ב98, הדרך היחידה (מלבד הדירה שנרשמה על שמו) לשכנע את גרושי לתת גט היה לאשר לו הסדרי ראיה רחבים. מה פירוש? ימים א´, ג´ וה´ גרושי רשאי לקחת את הבת שלנו בשעה 16 ולהחזיר אותה הביתה בשעה 1930. בימי ה´ היא ישנה אצלו. ובנסוף 2 סופי שבוע לסירוגין בחודש. יפה, אה? אבא לעניין. מאוד פעיל, מאוד אוהב את הבת שלו. הבעיה היא, שבפועל היא חוזרת הביתה אחרי 20:00. בדרך כלל יותר קרוב ל20:30. והופס לאמבטיה ולמיטה. אני אמא של יומיים בשבוע ולילות. הבת שלי רק ישנה אצלי ותו לא. ואני מוחה על זה. אני רוצה לפחות לקבל את מה שמגיע לי עפ´´י חוק - את השעות המעטות לפני שהיא הולכת לישון מ1930, גם על מנת לעשות שיעורים (כי זה אבא לא עושה),גם כדי להאכיל (כי זה אבא לא עושה), גם כדי לרחוץ (כי זה אבא לא עושה)ועוד ועוד ועוד. יש עוד סיבות לכך שאני רוצה שיצמצמו לו את שעות הביקור למינימום האפשרי, באופן כללי אפשר לאמר שהוא לא מחנך דגול, מסכן את בטחונה הפיזי לעיתים,ואדם קצת מפחיד לעיתים. אבל בסה´´כ אבא חיובי. באמת. הוא לא מתכוון לעשות לה נזק. לא פיזי ולא פסיכולוגי. הבעיה שלי כעקרון הוא שאין לי מושג איך להסביר את עצמי לעובדת הסוציאלית. אני יכולה להראות לה את הפסקי דין. אני יכולה להפנות אותה לתיקים במשטרה שנפתחו נגדו על הפרות.על הפסקי דין הרבים בעקבות הפרותיו. על אי תשלום מזונות למשך שנים. אני יכולה לאמר לה מה דעתי ומה דעתם של בעלי מקצוע שצפו בהתנהגות של הילדה. אני יכולה להסביר שתמיד אבל תמיד, כשפוגשים את גרושי חושבים שהוא נורא סימפטי וחביב ושקט.עד שמכעיסים אותו או לא עושים את רצונו ואז הוא מפחיד ומרעיד לבבות ולא הגיוני ובלתי צפוי. ושפוגשים אותי חושבים שאני קשוחה ורעה ומכשפה,שאפשר להפיל עליי עוד תיק - כי אני מסוגלת לעמוד בזה, שאני חזקה הרבה יותר ממנו, ושאני ממררת לו את החיים סתם - כדבריו. אבל מה להגיד לה, ואיך לשכנע אותה ואיך להופיע, כדי שיתנו לי את הבת שלי, ולא יקחו אותה ממני כפי שהוא מאיים תמיד. ואיך לגמור את הסיוט המתמשך הזה של תלונות במשטרה, בכי ועייפות מהמלחמה האינסופית באדם שרק רציתי להשריש מחיי ולא נותן לי מנוחה. מה להגיד????????????

 

[רק אביגיל]

מה להגיד ?

לפעמים אני חושבת שיש לי די מזל שאני פטורה ממערכת עובדי הסעד האלו. שצריך להוכיח להם שיש או אין לנו אחות. (כל זה רק מסיפורים שאני שומעת ). מה לאמר לך ? תהיי את , עם כל מה שכואב לך. שייצא ממך בשקט. בצורה אסרטיבית ורציונלית , עם כל הכאב שיש במה שאת מרגישה , תנסי להביא בצורה מסודרת והגיונית. לא בדרך שקוראת תיגר ומלחמה. (ולא כפי שהכותרת כאן מעידה לאן פנייך מועדות ). תנסי לבוא עם הצעה לפיתרון ופשרה שנראית הגיונית גם לצד אובייקטיבי. עם עובדות כתובות (ניהלת המקרה איזה סוג של "יומן" עם השעות שכן יוצא לך לשהות בחברתה ? ) מלחמות הורים על ילדים , אוףףףףף , אני שונאת את הקטע הזה

בהצלחה לשלושתיכם. הלוואי ותגיעו לעמק השווה.

 

[סופת רעמים]

חוץ מהניירת

אם יש לך כמובן תיעוד של כל הדברים שהזכרת הראי אותם לעובדת הסוציאלית בצורה מסודרת. אני מסכימה עם אביגיל שהגישה שלך צריכה להיות עניינית אבל לא לוחמנית. אני מייעצת לך לנהוג כאילו העובדת הסוציאלית היא השותפה שלך, לטובתך, ולא נגדך. נסי להתיידד איתה, לעורר סימפטיה, אפילו כמה דמעות והשפלות ראש לא יזיקו כשאת מדברת על כמה שאת מתגעגעת לילדה שלך. אל תדברי על מה שמגיע לך, דברי על מה מגיע לילדתך. דברי על מה שלדעתך ולדעת אנשי מקצוע יגרום לילדתך נזק, ועל מה שיסייע לה. נסי למשוך את השיחה לכיוון הילדה ולא לכיוונו או כיוונך. ספרי שהיא מגיעה עייפה, ואחר כך קשה לה לישון. שהיא לא מספיקה שיעורי בית, ויש לה בעיה בבית ספר. ספרי שחוסר העקביות גורם לבעיות התנהגות והנזק ממשי. אגב, לא סיפרת בת כמה היא. בהצלחה!

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

תחשבי על זה שאת רק הפה של הילדה

מקדי את עצמך בעניין אחד, שניים או מכסימום שלושה. חיזרי עליהם כמו על מנטרה, תמיד מנקודת הראות של הילדה: כבר הוזכר שלא הזכרת את גיל הילדה. אבל אם דיברת על שעורי בית, היא לפחות בת 6-7. זה אומר שהיא בגיל חברתי מאוד. זה נראה לי רעיון טוב למיקוד: חיי חברה וחוגים, ואם היא גדולה יותר: גם תנועת הנוער. למשל: היא מעט מאוד בבית. כשהיא בבית צריך לאכול, להתרחץ, להכין שעורים. היא בגיל של צרכים חברתיים גדולים, גיל שבו בונים מעמד חברתי. חוסר הזמינות שלה לחברותיה פוגע במעמד החברתי שלה, ובעקבות זה, גם בבטחון העצמי שלה. הרי החברות לא מנהלות את חייהן החברתיים סביב היומיים שבהן הילדה בבית. הילדה צריכה את הזמן שלה, היא צריכה להיות זו שתנהל אותו. זה בסדר להיפגש עם אבא ולבלות איתו, אבל לא במקום חברות. גם אני (את, האימא) לא החברה שהיא צריכה, למרות שהיא בת, ואימא היא ההורה שילמד אותה להיות אישה, למרות החשיבות של שיחות נפש אימא - בת, מה שהיא צריכה זה את הזמן שלה לעצמה. זמן לחברות, זמן לסודות, זמן להתגנדרויות מול הראי, זמן להיות עם עצמה ולעכל את מה שעובר עליה. הערה: ככל שהיא קרובה יותר לגיל ההתבגרות, ככה כל מה שאמרתי משמעותי יותר... בנוסף: הציעי פתרון מעשי שנכון לילדה ולא קשור אליך או לאביה. למשל: הילדה צריכה את זמנה לעצמה בואו נפתח הכל. נוריד את הקירות והגבולות שאנחנו המבוגרים שמנו כשהייתה קטנה, וניתן לה להיות אדון לזמנה. אני מאמינה שהיא תנצל אותו יותר לחיי חברה ולחוגים, וגם להיות עם עצמה בחדרה. אני משאירה לה את החופש להיות אצל ועם אבא שלה, כמה שהיא רוצה. אבל זה צריך להיות כמה שהיא רוצה. אני ואבא שלה, נימנע מלהשפיע עליה. אבא שלה יכול להזמין, אבל לקבל בהבנה את ה´לא´ שלה, כשתאמר אותו. בכל בית נורמלי, יש תקופה בחיי הילדים שההורים מתלוננים בחיוך על זה שהם לא רואים את הילדים. כל מה שאני רוצה עבור הבת שלי, זה את הצ´אנס להיות נורמלית, כמו שאר החברות. עוד מעט היא תתחיל לצאת עם בנים, אבא שלה הוא לא הבנים שהיא צריכה. אם היא לא תפתח את הדיאלוג שלה עם בנים שקרובים לגילה, תהיה לה בעתיד בעיה ליצור זוגיות בחייה, והייתי רוצה שיהיה לה לפחות סיכוי ליצור זוגיות טובה מזו שאני יצרתי. זה הכיוון, מקווה שהצלחת להתחבר. את בכלל לא הנושא. רק הילדה. הציגי את הדברים מהבטן, בתיאורים מהחיים - צבעוני, חי. זה ישר מצייר תמונה לאדם שמולך. את יכולה לדבר על ´יציבות´ ועל אין לה זמן ועל סיסמאות נוספות - זה לא יתן לך את מה שאת רוצה. לכי על מקרים קטנים, הפכי אותם לעיקרון. זה הזמן של הילדה, היא צריכה להיות יותר עצמאית בבחירת העיסוקים שלה, וזה יגדל ככל שהיא תתבגר. את, אימא שלה, מרגישה אחריות לספק לה את כל צרכיה. כרגע הצורך שלה הוא: להיות אדון על זמנה - כל השאר נובע מזה. מקווה שזה יצליח לעזור לך!! דברי בחום וברכות, דברי מתוך דאגה ואכפתיות. השאירי את הכעס, התיסכול והפחד בבית. דברי מתוך קולה של בתך. קבלי ממני

לדרך. הרגישי אותו כשאת מדברת עם העו"ס. אגב, את יכולה בהחלט לפנות אליה ולשאול: יש לך ילדים? ומיד להמשיך: אז את יודעת איך זה, (ולחזור על הרעיון שאמרת קודם) כשהם יוצאים ובאים ורק החברים מעניינים אותם ובקושי רואים אותם. איך היית מרגישה אם אבא שלהם היה משתלט על הזמן הזה של ילדייך? זה מכניס את הסיפור שלך, ישר אל תוך חייה. שוב, בהצלחה!!! אני חושבת שאת עושה את הדבר הנכון, בלי שום קשר לכמה הוא אבא טוב או לא.