אז ככה
הגעתי לקופסא הזאת לפני עשר שנים, אז היינו יושבים על זמן "שאול" - החיבור היה דרך קו הטלפון - כמו שיחה לחו"ל - נראה את המכורים לרשת שיבקשו מהם היום לנתק את החיבור לאינטרנט באמצע משהו שמבחינתם חשוב לאותו רגע, היום המחשב דלוק כל היום גם אם לא נמצאים ליד המחשב פיזית. החיוג לרשת היה לו צליל כזה. (זוכרים אותו?) פורטל
היה איזה פלח קטנטן ברשת האינטרנט והיום הוא פרדס גדול של תפוזים ומיץ תפוזים
(אחח בא לי עכשיו מיץ תפוזים טרי). הכרתי אנשים-גולשים בהתחלה דרך צ'אטים ונמאס לי מהר מהצ'אטים, עברתי לפורומים לתוכנות מסרים, היה לי חושששש חש למחשבים -חית מחשבים-משיכה חייתית מה שנקרא "הכל מבינה ואין בעיה" כמו השיר של פורטרט מהתקנת תוכנות ועד פירמוטים. הייתי במפגשי פורומים עד שיצא לי מהוריד- מיציתי את העניין. יש אנשים שעשר שנים מאז שהמודם השמיע את קולו בפעם הראשונה אני עדיין בקשרים הדוקים, יש שאמרתי שלום ולא להתראות. אבל אם לא החוטים המסך, המודם, המקדלת הסיכוי לפגוש את הגולשים שהכרתי במקום ציבורי - רחוב, קניון, אולם קולנוע היה אחד לאפס, בטח לא הייתי ניגשת לאדם זר ברחוב, כמו שגולשים מרשים לעצמם בצאט, היי פנוי/ה לשיחה? מאיפה את/ה? בן/ת כמה את/ה? איך את/ה נראה? מה מצב משפחתי? מעוניין/ת? את/ה סְטְרֵיְט ? בא לך לעשות לי נעים? שנעבור לחדר הפרטי? אלה השאלות שנשאלות לרוב בשיחות צאט גם לגברים וגם לנשים, בלעעעכסססס אותי זה מגעיל. בכללית החיים נראים דיגיטלים לחלוטין, ממיר כבלים דיגיטילי, מצלמה דיגיטלית עוד מעט האויר לנשימה יהיה גם דיגיטלי
זהו הסתיימה ההרצאה הדיגטילית שלי