לגבי Bike / Bicycle Race
פלצנות בדרך! שני השירים אכן עושים שימוש באופניים כמטפורה לתמימות, אבל "כוונת המשורר" בכל אחד מהם שונה לגמרי, שלא לדבר על כך שרמת הכתיבה היא, אמממ, לא זהה בשניהם, בוא נגיד את זה כך. ה"מסר" של מרקורי, אם בכלל אפשר לדבר על "מסר" בשיר הוא, כפי שכתבת, שהדובר מאס בחיים ה"מסובכים" - הפוליטיקה, התקשורת וכו' - ומעדיף את הפשטות של רכיבה על אופניים. (מה שלא ברור בדיוק זה איך משתלבות ה-"fat bottomed girls" בכל הסיפור). בכל מקרה, לא מדובר כאן בשיר "עמוק" במיוחד. או בכלל. Bike זה סיפור אחר לגמרי. כמו במרבית שיריו, בארט עושה כאן שימוש בדימויים מעולם הילדות כדי לדבר על דברים לא ילדותיים בכלל. שים לב שבכל שיריו יש, לצד ה"תמימות" הילדותית-לכאורה, גם אלמנטים של פחד או איום, ואי-רציונליות, המבוטאים או דרך המילים עצמן, או באמצעות המוסיקה. זהו מעין זרם תת-קרקעי, זדוני, הנמצא כל הזמן ברקע. עד היום לא יודעים אם הכוונה של בארט היתה לאיום הקיים בבגרות או בילדות - ולצערנו לא ניתן לשאול אותו. Bike הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך. זהו שיר גאוני (באמת; זו לא הגזמה לשם ההגזמה). לעומת מרקורי, שמזכיר את עולם הפוליטיקה והבידור בשירו, ה"עולם" של בארט הוא העולם הנפשי, הפנימי. בארט מושך אותנו לתוך העולם הזה, שבו תמימות, אי רציונליות, פחד, אהבה ואבדן מצויים זה בצד זה. והוא עושה זאת בדרך שרק מעט כותבים מסוגלים לה, תוך שילוב - פשוט מדהים - של מילים ומוסיקה, לשם יצירת אפקט זה. זה יקח יותר מדי מקום לנתח כל שורה, מה גם שזה עלול לשעמם רבים. בוא נאמר כך: הדובר בשיר מציע לחברתו את ה"אוצרות" שלו, הדברים הכי יקרים לו, כביטוי לאהבתו: האופניים (שאינם שלו. הוא סחב אותם ממישהו), את הגלימה שלו (שיש בה קרע, ולא ברור מאיפה השיג אותה), את העכבר שלו, ג'רלד (שהוא מזדקן, ואין לו בית) ואת חדר המנגינות שלו - המלא ברעשים, שעונים, וצלילים מפחידים. מחד, זהו עולם תמים ומשעשע, אך מאידך זהו עולם פנימי "סגור"- הדובר אומר על חברתו "את סוג של בת שתתאים לעולם שלי". זהו גם עולם לא יציב (האופניים אינם שלו, העכבר חסר בית, הגלימה קרועה (וכמו כן "גלימה" היא מילה המתקשרת לעולם המאגיה, האי-רציונליות) ולכן נראה מאיים, במיוחד כאשר הדברים מוצגים כאילו הם מושמעים מפיו של ילד. הצלילים המוזרים בסוף נשמעים, באזני רבים, לא רק כמאיימים אלא גם כמסמנים אי-שפיות כלשהי (אם כי, הניתוח נעשה כמובן בדיעבד, כאשר אנו יודעים מה קרה לבארט). בארט גם עושה שימוש יחודי במקצב, כשהוא שובר את המשקל 4/4 (הוא עשה את זה הרבה בשירים שלו, והיה בין הראשונים לעשות זאת), תוך ויתור מוחלט על הריתם'נ'בלוז שהיווה את הבסיס לכמעט כל הרוק הבריטי עד לזמנו. וזו, לפחות, דעתי. את ההשוואות בין שני ה-The Show Must Go On אני משאירה לאחרים.