שלום, אני מאד חדש כאן 
רק אפתח ואגיד שאין ברצוני להעביר ביקורת על אף אדם שפועל באמונה, רצון ושלמות נפשית עם המעשים שלו. אני כאן כדי לנסות להבין וללמוד קצת על העולם שלכם ואולי גם על עצמי. הקשר שלי עם החברה האהובה שלי זה 10 חודשים נקטע במפתיע בעקבות בגידה שלה בי. לאורך מערכת היחסים שלנו הבהרנו שזה קו אדום שלא נחצה, וניפרד לפני שנעבור אותו, אני לא חציתי אותו, היא כן ולאחר מכן נפרדנו. תחושות הבגידה הכניסו אותי למערבולת נפשית קשה כמותה לא חוויתי בחיי, וייתכן שאני לא הסתכלתי על כל העניין בעיניים הגיוניות מספיק עד היום. רציתי לדעת איך אתם, הבוגדים או הרוצים לבגוד מתייחסים לסוגיה. אני מבין שמגיע שלב כנראה בחיי כל זוג שהוא (מושלם ככל שיהיה) שבו נתקלים במחסום כזה או אחר. קראתי הרבה תגובות בפורום ומה שעולה בדר"כ מאחורי הרצון ל"אהבה אסורה" מצד נשים נשואות בעיקר בפורום הזה הוא הרצון למשהו חדש, מרגש ושובר שגרה. זה כנראה טבעי לחלוטין אצל הרבה מאד אנשים אולי אפילו אצל רוב האנשים. קראתי על הרבה אנשים שיודעים על הבגידות מצד האישה/הבעל אך שלמים איתן ומבינים כי זה לא בהכרח צריך לפגוע בזוגיות שלהם, והם מחליטים להישאר בנישואים שלהם, חלק מסיבות של ילדים/נוחות וחלק מתוך אהבה אמיתית לאדם שבו הם בוגדים. האם לא עדיף להגיע למצב של "בגידה מוסכמת" ע"י שני הצדדים, כזאת שלא מביאה את השקרים וההונאה ואולי אף מסוגלת לשמור על מערכת יחסים טובה ותקינה? או שמא כל זה יאבד מן הריגוש שבבגידה? הדעת שלי לא מסוגלת לקבל מצב שבו אדם פוגע ביודעין באדם שהוא אוהב ורוצה לבלות את שארית חייו עמו, אפילו אם הריגוש והתשוקה חזקים ואני בטוח שהם חזקים, האם לא חזק הרצון לגרום לאהובך אושר ולספק אותו מבחינת ביטחון ואהבה? אולי שני הדברים לא חייבים להתנגש כל הזמן? אולי אהבה במונח הקולנועי/ספרותי לא הייתה קיימת מעולם, אולי פשוט חלקנו שולטים על יצרנו יותר וחלקנו פחות. הרי בוודאי היו שני אנשים בעולם לפחות שהיו זוג מאושר ושלם ביחד והתפרקו בגלל מה שאתם קוראים לו "אהבה אסורה"? אולי ניתן למנוע פירוקים כאלה?
רק אפתח ואגיד שאין ברצוני להעביר ביקורת על אף אדם שפועל באמונה, רצון ושלמות נפשית עם המעשים שלו. אני כאן כדי לנסות להבין וללמוד קצת על העולם שלכם ואולי גם על עצמי. הקשר שלי עם החברה האהובה שלי זה 10 חודשים נקטע במפתיע בעקבות בגידה שלה בי. לאורך מערכת היחסים שלנו הבהרנו שזה קו אדום שלא נחצה, וניפרד לפני שנעבור אותו, אני לא חציתי אותו, היא כן ולאחר מכן נפרדנו. תחושות הבגידה הכניסו אותי למערבולת נפשית קשה כמותה לא חוויתי בחיי, וייתכן שאני לא הסתכלתי על כל העניין בעיניים הגיוניות מספיק עד היום. רציתי לדעת איך אתם, הבוגדים או הרוצים לבגוד מתייחסים לסוגיה. אני מבין שמגיע שלב כנראה בחיי כל זוג שהוא (מושלם ככל שיהיה) שבו נתקלים במחסום כזה או אחר. קראתי הרבה תגובות בפורום ומה שעולה בדר"כ מאחורי הרצון ל"אהבה אסורה" מצד נשים נשואות בעיקר בפורום הזה הוא הרצון למשהו חדש, מרגש ושובר שגרה. זה כנראה טבעי לחלוטין אצל הרבה מאד אנשים אולי אפילו אצל רוב האנשים. קראתי על הרבה אנשים שיודעים על הבגידות מצד האישה/הבעל אך שלמים איתן ומבינים כי זה לא בהכרח צריך לפגוע בזוגיות שלהם, והם מחליטים להישאר בנישואים שלהם, חלק מסיבות של ילדים/נוחות וחלק מתוך אהבה אמיתית לאדם שבו הם בוגדים. האם לא עדיף להגיע למצב של "בגידה מוסכמת" ע"י שני הצדדים, כזאת שלא מביאה את השקרים וההונאה ואולי אף מסוגלת לשמור על מערכת יחסים טובה ותקינה? או שמא כל זה יאבד מן הריגוש שבבגידה? הדעת שלי לא מסוגלת לקבל מצב שבו אדם פוגע ביודעין באדם שהוא אוהב ורוצה לבלות את שארית חייו עמו, אפילו אם הריגוש והתשוקה חזקים ואני בטוח שהם חזקים, האם לא חזק הרצון לגרום לאהובך אושר ולספק אותו מבחינת ביטחון ואהבה? אולי שני הדברים לא חייבים להתנגש כל הזמן? אולי אהבה במונח הקולנועי/ספרותי לא הייתה קיימת מעולם, אולי פשוט חלקנו שולטים על יצרנו יותר וחלקנו פחות. הרי בוודאי היו שני אנשים בעולם לפחות שהיו זוג מאושר ושלם ביחד והתפרקו בגלל מה שאתם קוראים לו "אהבה אסורה"? אולי ניתן למנוע פירוקים כאלה?
