שלום אנשים יקרים

[aurore]

שלום אנשים יקרים

יש לי בעיה , ולמרות שלימדו אותנו לא לתת עצות , אני מבקשת עצות אולי ממישהו שנתקל בבעיה דומה. אני עובדת בלשכת רווחה שיש בה עבודה רבה , היו צימצומים במספר העובדים והוגבר העומס על העובדים הקיימים. בתקופה האחרונה אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להפסיק לחשוב על העומס בעבודה ועל כל האנשים שלא הצלחתי לטפל בענינם בצורה טובה או בכלל לא בגלל העומס. ולא נרדמת עד הבוקר. כמובן שבבוקר מאד קשה לי לתפקד ואני עייפה ומדוכאת. יש למישהו פתרון קסם ??? או משהו אחר להגיד על זה

 

[עוסית1]

לא עיצה אבל

אני יכולה לשתף אותך מנסיון אישי שלי. לא בדיוק אותו מקרה אך את מתארת מצב הכולל עומס אובייקטיבי בעבודה, תחושת עומס סובייקטיבית וההצפה הרגשית כתוצאה מכך... מה שגורם לך להיות טרודה בכך רוב שעות היום ומדיר שינה מעיניך. כך הרגשתי גם אני באותו מקרה שחוויתי (אני לא מתארת אותו כי פרטי המקרים אינם רלבנטים בעיני כרגע, אלא התגובה שלי אליו שהיתה זהה לשלך). באותה תקופה הייתי עדיין סטודנטית ועבדתי כמדריכה בהוסטל. בצר לי פניתי למרצה שלי וסיפרתי לה על המקרה. היא אמרה שאני צריכה לשמור על עצמי ולשאוף תמיד למקום עבודה מכיל עם הדרכה טובה, בו אוכל לחלוק את הרגשות הכבדים המתעוררים (ואכן ההדרכה שקיבלתי לא היתה טובה בעיני ולא הרגשתי מוכלת, אפרופו סוגיית הדרכה מנהל-עובד). ומכאן שאלתי אליך? - האם יש לך עם מי לדבר במקום העבודה על המצב? הדרכה טובה? תמיכה? אחרת השחיקה מאד מהירה וכפי שאת אומרת מאד קשה לתפקד כך והתחושה היא של עייפות ודכדוך. וחבל.

 

[מטפל]

תגובה ל-aurore

מה שאת מתארת זה תהליך מקביל שעובר עלייך. כתוצאה מהצפה בכמות העבודה את מוצפת גם בעבודה וגם מבחינה רגשית מאחר ואת מרגישה רגשות אשם על שאינך מצליחה מפאת העומס לתת את הטיפול הנאות למטופלייך(כמות העבודה שעלתה לנוכח צמצום מספר העובדים). מבחינה מציאותית מה שמקום העבודה עשה לך זה פשוט- משימה בלתי אפשרית. ולכן אני מניח שבעקבות השינוי הזה, את ניסית להתייעל אבל כשנותנים לך משימה בלתי אפשרית, אז זה בלתי אפשרי לעשות אותה. לדעתי יותר קשה לך לעשות את זה כי את עדיין מצפה לתת טיפול על פי הספר ולכן התפתח קונפילקט פנימי בנושא. בשלב זה מצופה מאיש מקצוע להתאים את עצמו למצב החדש ולהכיר במיגבלותייך, זאת למען עצמך. כלור- עו"ס יחידני כוללני לא יכול לתת טיפול מקיף על פי הספר ל400 משפחות כפי שהיה יכול לו היו לו 100 משפחות. אם מקום העבודה מצפה ממך לעשות זאת, אז ללא ספק את צריכה לעשות שינוי פנימי אצלך, אחרת תיקרסי קרוב לוודאי. עלייך להשתחרר מפנטזיית ההצלה! אין לי ספק שכל מטופלייך מבינים היטב את העומס שאת מצויה בו, למרות שאינם אומרים זאת במילים. לדעתי לא תוכלי להתמודד רק עם הדרכה אישית שבה תפרקי רגשית את העומסים, אלא נבון יותר יהיה לבצע א השינוי הפנימי אצלך ולחיות עם מה שאי אפשר לתת. הדרכה זה כמו ונטילציה, זה אקמול כשצריך אנטיביוטיקה. ולעניות דעתי שינוי פנימי אצלך הוא האנטיביוטיקה. ולסיום- מרגש לראות מישהי שמודעת לנושא. את בכיוון הנכון! בברכה אלון

 

[sofy]

ועוד משהו

יש ספר מאוד ממומלץ בנושא זה - התמודדות המטפלים עם העומס הרב בו הם נמצאים, ויכולת ההתמודדות הרגשית הגדולה לה הם נדרשים. שם הספר - compassion fatigue של figley בין העצות שניתנות להתמודדות עם השחיקה והעומס הרב הם מציאים מה שכבר צויין כאן - הדרכה טובה ומכילה, וכמו כן יצירת זמן לפעילויות פנאי שמהנות אותך, עיסוק בספורט כלשהו ושימוש במערכות תמיכה - בתוך מסגרת העבודה ומחוצה לה, וכמובן עוד הרבה. אני בטוחה שגם כאן ניתן למצוא תמיכה, שכן כמעט כל מי שעובד במקצוע שלנו נתקל בחוסר היכולת לעזור לכל מי שזקוק לאותה עזרה, בגלל מגבלות מחוצה לנו. אני יודעת שהשאלה כיצד לראות 50 מטופלים הפזורים בערים שונות בחצי משרה מאוד מעסיקה אותי...

 

[roberto491]

שלום aurore

אני חושב שאת מתארת מצב של שחיקה וכנראה שכמות הפונים מציף אותך וקשה לך להשתלט על זה היתי ממליץ לך לעשות מיפוי של הפונים להחליט מי דחוף מי פחות וכך הלה זה יביא לך תחושה של יותר שליטה כמו כן לחשוב שבמצבי חרום כמו שאת נמצאת בגלל מחסור בכוח אדם עושים משיכולים גם היתי מחלק את היום כך שיהיהו לך חצאי ימים או זמן לחשוב איפה להתערב ואיפה לא וכמובן להשתמש בהדרכה לצורך זה בהצלחה