היי..
נראה לי שפשוט חסרה לי אהבה, כי אני יודע לעשות מלאאאא דברים (בלי להשוויץ) אני יודע לצייר, לכתוב, לבנות, ליצור.. מלא דברים.. אני חושב שבגלל שהכל כלכך "מושלם" אז אני מרגיש ריקני, כי הכל כמו רובוט, אני מדבר עם ידידה נגיד ושואל שאלה, לפני שהיא חושבת לענות אני כבר יודע מה היא תענה.. אני אומר לעצמי מה שהיא עומדת להגיד בראש וזה מה שהיא אומרת בכל, זה מחרפן אותייי... כי זה רק מראה לי שהכל ממש צפוי והכל רובוטי כזה, משעמם... אני צריך מישהי שתכניס לי ריגושים לחיים, דברים חדשים, או שפשוט אני צריך בית חולים או משוגעים.. וזהו.. כולם חושבים שאני שמח ומאושר מהחיים, כי זה הרושם שאני פחות או יותר עושה, לא הייתי אומר מושלם.. אני מחייך הרבה זמן והחיוך שלי בוהק, כאילו.. אני יודע "לעבוד" על אנשים, אני יודע למתוח את הראש ככה שהחיוך נראה הכי אמיתי בעולם, ולפעמים הוא באמת אמיתי, אבל הוא נעלם יותר מהר מאשר שהגיע.. וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, זה פשוט אני, ממש כמו בובה, לא תמיד היא נהנית שהילדים הקטנים מעיקים עליה ומוציאים לה עיניים, אבל ככה היא, תמיד תיהיה מחויכת.. ואני ממש ככה, אני יחייך רוב הזמן, אבל לפעמים אני פשוט כמו ילד בן 4.. נכון שילד בן 4 נופל ונפצע בברך אז הוא רוצה חיבוק מאמא? אז גמאני רוצההה.. אבל אני לא נפצעתי בברך אלא בלב ואני לא רוצה חיבוק מאמא אלא חיבוק מהאהבה.. יש מובן? אני פשוט צריך מישהי שתראה לי שהיא שם בשבילי, ויש לא שאני אומר שאין, אבל הן לא קרובות, והן לא תמיד שם בשבילי, אלא אני שם בשבילן.. מבינה אותי? קיצור, אני מוד מתוסבך עם עצמי וכבר לא יודע מה לעשות.. אני מקווה שאני אצליח לרסן את עצמי לפני שהסכין כבר יהיה חלק ממני... =/ להתראות ותודה לך על העצה!
אני ממש מקווה שעזרתי וכל דבר שאתה צריך אני פה!=]