שלום אנשים
אני חדש בפורום הזה ובפורומים בכללי..
טוב אני אספר קצת עלעצמי, אני בן 22 מאיזור המרכז השתחררתי לא מזמן משירות קרבי, לפני הצבא למדתי בבית ספר שרובו המוחלט ערסים , ובכל זאת הצלחתי להתחבר עם שניים שלושה אנשים שבסוף גם הם נהיו ערסים וניתקו איתי קשר לחלוטין.. בצבא הצלחתי גם מדי פעם להתחבר בערך לבן אדם או שניים בכל מקום שעברתי, וגם אז לא הצלחתי לפתח איזו חברות משמעותית, עכשיו אני פחות או יותר יושב בבית כל היום מחפש מדי פעם עבודה באינטרנט ושאר היום פחות או יותר כלום.. העובדה שאין לי אם מי לדבר חוץ מהמשפחה(שלא ממש ששים לעזור ולייעץ) גורמת לכך שאין לי עם מי להתייעץ בנוגע לאיך להמשיך את החיים.
יותר מזה, אני מרגיש שהמשפחה שלי תוקעת אותי ובמקום לעודד רק מייאשת אותי ובנוסף אני מרגיש תקוע בקומפורט זון וכל פעם שאני נמצא יותר מדי זמן בבית אחר כך יותר קשה לצאת החוצה ולדבר עם אנשים..
הבעיה שלי זה לא חרדה חברתית או כל דבר בסגנון, זה פשוט האופי המסתגר של המשפחה שלי(כבר כמה שנים טובות לא ביקר אותנו אף אחד בבית ולחתונה יצאתי רק פעם אחת בחיים שלי..) אני בקושי מכיר את הבני דודים שלי רק לדוגמא..
הייתי שמח מאוד אם תעזרו לי להחליט מה לעשות עכשיו, מה שאני חשבתי זה לשכור דירה לבד או עם שותפים ובמקביל לעבוד, השאלה אם זה באמת שווה את כל הכסף כי ההורים לא ייממנו..
ולכל אלה שהולכים לנסות לעודד אותי ולהגיד דברים כמו "תחייך יהיה בסדר" אז זה לא הקטע אני בכלל בדיכאון, ממש לא, אני פשוט מנסה למצוא פיתרון לבעיה..
כמובן גם עבודה זה עניין שעל הפרק לא סגור עם ללכת על מקצוע האבטחה(משכורת יחסית גבוהה ללוחמים, אבל לא יודע אם זה שווה לעמוד 8 שעות על הרגליים כל משמרת...)
תודה לכל המגיבים
אני חדש בפורום הזה ובפורומים בכללי..
טוב אני אספר קצת עלעצמי, אני בן 22 מאיזור המרכז השתחררתי לא מזמן משירות קרבי, לפני הצבא למדתי בבית ספר שרובו המוחלט ערסים , ובכל זאת הצלחתי להתחבר עם שניים שלושה אנשים שבסוף גם הם נהיו ערסים וניתקו איתי קשר לחלוטין.. בצבא הצלחתי גם מדי פעם להתחבר בערך לבן אדם או שניים בכל מקום שעברתי, וגם אז לא הצלחתי לפתח איזו חברות משמעותית, עכשיו אני פחות או יותר יושב בבית כל היום מחפש מדי פעם עבודה באינטרנט ושאר היום פחות או יותר כלום.. העובדה שאין לי אם מי לדבר חוץ מהמשפחה(שלא ממש ששים לעזור ולייעץ) גורמת לכך שאין לי עם מי להתייעץ בנוגע לאיך להמשיך את החיים.
יותר מזה, אני מרגיש שהמשפחה שלי תוקעת אותי ובמקום לעודד רק מייאשת אותי ובנוסף אני מרגיש תקוע בקומפורט זון וכל פעם שאני נמצא יותר מדי זמן בבית אחר כך יותר קשה לצאת החוצה ולדבר עם אנשים..
הבעיה שלי זה לא חרדה חברתית או כל דבר בסגנון, זה פשוט האופי המסתגר של המשפחה שלי(כבר כמה שנים טובות לא ביקר אותנו אף אחד בבית ולחתונה יצאתי רק פעם אחת בחיים שלי..) אני בקושי מכיר את הבני דודים שלי רק לדוגמא..
הייתי שמח מאוד אם תעזרו לי להחליט מה לעשות עכשיו, מה שאני חשבתי זה לשכור דירה לבד או עם שותפים ובמקביל לעבוד, השאלה אם זה באמת שווה את כל הכסף כי ההורים לא ייממנו..
ולכל אלה שהולכים לנסות לעודד אותי ולהגיד דברים כמו "תחייך יהיה בסדר" אז זה לא הקטע אני בכלל בדיכאון, ממש לא, אני פשוט מנסה למצוא פיתרון לבעיה..
כמובן גם עבודה זה עניין שעל הפרק לא סגור עם ללכת על מקצוע האבטחה(משכורת יחסית גבוהה ללוחמים, אבל לא יודע אם זה שווה לעמוד 8 שעות על הרגליים כל משמרת...)
תודה לכל המגיבים