שלום.... אנשים
אני לא ממש רוצה להחשף וזה אז אני אתן ככה בכלליות אני בן 18 מי-ם ... מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי ילד שקט ... בגן אפילו ההיו שנתיים שלא דיברתי בכלל ולאורך כל ה12 שנות לימוד מצאתי את עצמי בורח מצומת לב מסתגר מפנים דברים ולא מתקשר...... הדרך היחידה שבה הוצאתי את מה שהצטבר בתוכי הייתה דרך כעס שהגיע לרמות מפחידות וחסרות שליטה מבחינתי בערך בשלב הזה התחלתי ללכת לפסיכיאטר אחרי שהפעלתי לחץ על ההורים שלי.... חשבתי כל הכעס וההפנמה זה בגלל הפרידה של ההורים שלי שהייתי בן 14.... שהייתה די טראומתית ומלאה בהרבה משברים למרות הכל איכשהו הצלחתי לעבור 16 שנים במופנמות דיכאון והרבה בדידות וזה חישל אותי למרות הכל.... מה שאני מנסה ככה לומר זה שאתמול כמו בכל שבוע הייתי אצל הפסיכיאטר שלי וסיפרתי לו על מעין קיר שנוצר כל פעם שאני בסביבה חברתית וחוסם אותי מהסביבה ולא נותן לי יכולת לתקשר.... בראש שלי לומר שאני מטופל אצלו שנה בערך בקיצר לקראת סוף הטיפול הוא אומר לי שהוא חושב שיש לי פוביה חברתית\חרדה חברתית..... אין לי מושג איך לתאר מה הרגשתי כאילו הבנאדם נתן הגדרה לדבר שחסם לי ביליוני אפשרויות בחיים.....הוא פשוט נתן שם ליצור המזוויע הזה (הייתי משתמש במילים חזקות יותר אבל עדיין הפורום הזה נראה לי מכובד וזה) ואז הוא אומר לי שיש לדבר הזה טיפול תרופתי ושאני צריך להחליט עד הפגישה הבאה אם זה מפריע לי כלכך .... מרוב ההלם נראה לי שאמרתי ביי והלכתי למה לעזאזל לקח לי שאני נחשף לאינטרנט טלויזיה וכו' 16 שנה לקבל הגדרה לדבר הזה .... זה לא ממש הסוף אני גם הומוסקסואל..... עכשיו אני שובר גם את הראש על השאלה אם יש בין זה לזה קשר... אולי הפחד שלי מבחורות???? אני נמצא במצב שמצד אחד אני מאושר שסופסוף יש לי פתח לממש את עצמי בלי הפרעות אבל מצד שני זה מעלה בי כלכך הרבה שאלות... בחיים שלי לא כתבתי בפורום כזה ובטח שלא הודעה ארוכה כזאת ....פשוט אני כלכך לא יודע איפה להוציא את זה.. מה שבאמת סיבך אותי עוד יותר זה שאמא שלי ידעה על זה כלהזמן וביקשה ייעוץ והכל ועד כתה י"ב שבגלל מצב לימודי שלא היה ממש טוב ההורים שלי נפגשו עם הרכזת ובמקרה נכנסה היועצת וקבעה איתי פגישה ובסוף זה הגיע להתקפי זעם ולפסיכיאטר.... עד אותו רגע אפאחד מאותם יועצות ואנשים מקצועיים אמר שאין צורך בזה....... הדבר הזה זה הבעיה הכי גדולה שהייתה לי בחיים ואנשים נתנו לזה חשיבות של אפס בחיים שלי לא כתבתי בפורום כזה ובטח שלא כלכך הרבה אני פשוט לא מוצא מישו שבאמת מבין מה זה ואיך זה אם יש כאן אנשים שעברו את זה או שבתוך זה אין לכם מושג כמה אני אשמח לשמוע ממכם עצות וכאלה.... תודה ...
אני לא ממש רוצה להחשף וזה אז אני אתן ככה בכלליות אני בן 18 מי-ם ... מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי ילד שקט ... בגן אפילו ההיו שנתיים שלא דיברתי בכלל ולאורך כל ה12 שנות לימוד מצאתי את עצמי בורח מצומת לב מסתגר מפנים דברים ולא מתקשר...... הדרך היחידה שבה הוצאתי את מה שהצטבר בתוכי הייתה דרך כעס שהגיע לרמות מפחידות וחסרות שליטה מבחינתי בערך בשלב הזה התחלתי ללכת לפסיכיאטר אחרי שהפעלתי לחץ על ההורים שלי.... חשבתי כל הכעס וההפנמה זה בגלל הפרידה של ההורים שלי שהייתי בן 14.... שהייתה די טראומתית ומלאה בהרבה משברים למרות הכל איכשהו הצלחתי לעבור 16 שנים במופנמות דיכאון והרבה בדידות וזה חישל אותי למרות הכל.... מה שאני מנסה ככה לומר זה שאתמול כמו בכל שבוע הייתי אצל הפסיכיאטר שלי וסיפרתי לו על מעין קיר שנוצר כל פעם שאני בסביבה חברתית וחוסם אותי מהסביבה ולא נותן לי יכולת לתקשר.... בראש שלי לומר שאני מטופל אצלו שנה בערך בקיצר לקראת סוף הטיפול הוא אומר לי שהוא חושב שיש לי פוביה חברתית\חרדה חברתית..... אין לי מושג איך לתאר מה הרגשתי כאילו הבנאדם נתן הגדרה לדבר שחסם לי ביליוני אפשרויות בחיים.....הוא פשוט נתן שם ליצור המזוויע הזה (הייתי משתמש במילים חזקות יותר אבל עדיין הפורום הזה נראה לי מכובד וזה) ואז הוא אומר לי שיש לדבר הזה טיפול תרופתי ושאני צריך להחליט עד הפגישה הבאה אם זה מפריע לי כלכך .... מרוב ההלם נראה לי שאמרתי ביי והלכתי למה לעזאזל לקח לי שאני נחשף לאינטרנט טלויזיה וכו' 16 שנה לקבל הגדרה לדבר הזה .... זה לא ממש הסוף אני גם הומוסקסואל..... עכשיו אני שובר גם את הראש על השאלה אם יש בין זה לזה קשר... אולי הפחד שלי מבחורות???? אני נמצא במצב שמצד אחד אני מאושר שסופסוף יש לי פתח לממש את עצמי בלי הפרעות אבל מצד שני זה מעלה בי כלכך הרבה שאלות... בחיים שלי לא כתבתי בפורום כזה ובטח שלא הודעה ארוכה כזאת ....פשוט אני כלכך לא יודע איפה להוציא את זה.. מה שבאמת סיבך אותי עוד יותר זה שאמא שלי ידעה על זה כלהזמן וביקשה ייעוץ והכל ועד כתה י"ב שבגלל מצב לימודי שלא היה ממש טוב ההורים שלי נפגשו עם הרכזת ובמקרה נכנסה היועצת וקבעה איתי פגישה ובסוף זה הגיע להתקפי זעם ולפסיכיאטר.... עד אותו רגע אפאחד מאותם יועצות ואנשים מקצועיים אמר שאין צורך בזה....... הדבר הזה זה הבעיה הכי גדולה שהייתה לי בחיים ואנשים נתנו לזה חשיבות של אפס בחיים שלי לא כתבתי בפורום כזה ובטח שלא כלכך הרבה אני פשוט לא מוצא מישו שבאמת מבין מה זה ואיך זה אם יש כאן אנשים שעברו את זה או שבתוך זה אין לכם מושג כמה אני אשמח לשמוע ממכם עצות וכאלה.... תודה ...
