שלום (ארוך)

[1לא מוצאת שם]

שלום (ארוך)

אני קוראת אתכן כבר דיי הרבה זמן ומתלבטת -כן לא כדאי ואולי... אז כנראה שצריך שיגיעו מים עד נפש כדי לבקש קצת תמיכה. והם הגיעו (המים, אני מתכוונת). אז ככה אני אמא לשלושה, מהם שניים מאוד קטנים -בן 1.10 והשני 4 חודשים. בן הכמעט שנתיים עובר משבר מאוד קשה, אבל הוא אף פעם לא היה קל. הבעל תחת לחץ מאוד רציני בעבודה ואנחנו בחו"ל. אני מרגישה מאוד בודדה, אין לי כמעט חברות פה, והמעט הן כאלה שבמצב אחר (בארץ למשל) סביר להניח שלא הייתי מתחברת איתן. אני לא בוטחת בהן במיוחד כדי לספר מה עובר עלי ושזה לא יעבור כחדשות החמות בקהילת הישראלים. אז אני שומרת על חיוך בפומבי ו"כן, בטח שעייפים אבל שטויות, זה שווה את זה". ובפנים אני פשוט מתפוררת לחתיכות. אני אומללה ובוכה ורע לי. עם הגדול שלי אני מרגישה שרוב האינטראקציות הופכות בשניות לנזיפות "אז מתי אתה חושב לעשות שיעורים?" עם השני מלחמת התשה, השלישי הנקה עם דמעות... אני הולכת לטיפול כדי לפרוק קצת אבל זה לא בעברית וזה כמו טיפה בים. הכל מסובך לי עכשו ואני מרגישה ששוקעת ברחמים עצמיים ורע לי. ואני יודעת שזו רק תקופה אבל לא מצליחה להרים את הראש. ולא נעים לי ליילל בשיחות לארץ כי זה תמיד נשמע נורא ואח"כ כולם מודאגים ובעצם לא יכולים לעשות כלום אז אני צריכה עוד שבועיים אחרי להרגיע אותם ולהגיד שעכשו הכל בסדר... אז זהו, שפכתי, מקווה שלא הבהלתי אתכן....

 

[1במיה]

לא מוצאת שם היקרה

טוב מאוד שנכנסת ופרקת את אשר על ליבך זה לא פשוט להיות אמא ל1 אז ל3.. אני רק יכולה לדמיין את הטירוף. תרשי לי לברך אותך על ההצטרפותך

ולקוות שחברות הפורום ואני בינהן נוכל לעזור (אפילו בקצת) ע"י הקשבה ותמיכה(בשביל זה יש פורום) לי יש ילדה בת 2.5 ותינוקת בת 4 חד'. הגדולה שלי גם עברה משבר כשהביבי באה הבייתה שחלקו ממשיך בצורות שונות עד היום.. צריך המון סבלנות, לתת לו להתבטא וזה עובר לאט לאט.. אולי את מעמיסה על עצמך יותר מידי את בס"כ בן אדם וכולנו צריכים עזרה - תביאי משהי לכמה שעות ביום שתטפל בתינוקת ובשאר(תשאבי מראש או תשלבי עם תחליף)ותבלי אותם קודם כל עם עצמך תעשי דברים שאת אוהבת ואח"כ עם הגדולים שזקוקים לך במידה מסויימת קצת יותר מבת ה-4 חד'. לי נשמע שאת סובלת מסוג של דיכאון לאחר לידה- אני עברתי את זה אחרי הלידה הראשונה ובכל יום חשבתי שאני משתגעת. לגבי הנקה (בנות לא להרוג אותי

ברגע שאת בוכה בגלל ההנקה או ברגע שאת במתח ולא יכולה להרגע עדיף לפעמים להפסיק או להניק חלקית וזה ישחרר אותך קצת לטפל בעצמך. אני מקווה עוד לשמוע ממך, תהי חזקה

 

[ליילה]

לי אין יכולת להתייחס לנושא שלושת

הילדים אבל אני יכולה להתייחס לנושא חו"ל. אני מאוד מבינה אותך. את תחושת הבדידות שאחרי הלידה, את התחושה שאת מתמודדת לבד לגמרי עם דברים שאת שומעת על חברות בארץ שיש להן כל כך הרבה עזרה ותמיכה, ופה אין כלום. זה רק את והבעל שעסוק רוב היום. אני גם מכירה את התחושה של החנק, שאין שום מקום לברוח אליו, שאין דקה לנוח, כי אי אפשר להשאיר את הילדים עם ההורים, או עם אחים, או עם אף אחד, ובייבי סיטר זה פרוייקט פה, והכל יחד... אני גם מבינה מאוד מה את אומרת על החברים פה בחו"ל. לעולם החברים כאן, לא יהיו כמו החברים בארץ. כאן רוב החברים הם כי זה מה יש, ולא כי זה מה שהיית בוחרת לעצמך, ובכלל התחושה בתוך הקהילות הישראליות כאן היא שרוב החברויות מבוססות על אינטרסים, על תן לי ואתן לך, ולא על חברות אמיתית. מה רציתי להגיד? האמת לא יודעת... שאני מבינה אותך מקרב לב, שאני חולקת איתך הרבה תחושות של אשה אחרי לידה שחיה בחו"ל בלי הסביבה התומכת של המשפחה והחברים, של מצב קשה שאין במי להעזר ואפילו לא למי לקטר... בקיצור, אין לי פתרון (חוץ מחזרה לארץ כמובן) ואני שולחת לך

והרבה אמפטיה, ומקווה שהמצב ישתפר, בשבילך, וגם בשבילי.

 

[1איתן ולהב שלנו]

ברוכה הבאה../images/Emo39.gif

אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קשה...אבל בשביל זה אנחנו כאן... אין אפשרות לאיזו חופשת מולדת קצרה למילוי מצברים??

 

[1לא מוצאת שם]

תודה

באמת תודה לכולן. אחרי שכתבתי כבר הרגשתי קצת (דגש על הקצת) הקלה. נכנסתי למין סחרור כזה שקשה לי לצאת ממנו. דוקא ההנקה היא החלק הנעים יותר בחיי כרגע. הדמעות באות על כל השאר. אנחנו נוסעים ביולי לארץ אבל במקום בו אני נמצאת כרגע זה רק מוסיף לי לחץ-איך נעבור את הטיסה, איך נסתדר שם וכו'. פשוט בן הכמעט-שנתיים בשיא המשבר שלו שכולל התקפי זעם על כל דבר כמעט, סירוב גורף לשיתוף פעולה וצרחות בכל הזדמנות. והוא אקטיבי בטירוף ככה שאי אפשר לזוז ממנו לשני אחת-ממש! בכל אופן, אחרי ששלחתי את ההודעה הקודמת שחקתי עם הילדים והוא נתן, בפעם הראשונה, נשיקות לכולנו. עד עכשו רק הבובות קבלו ישירות, אנחנו קבלנו רק נשיקות ששלח לנו על היד. זה היה הדבר הכי כייפי שיכול להיות! נשמע טפשי אבל הביא לי המון אושר! בכל אופן תודה על ההקשבה, מוזר אבל זה כל כך מקל.

 

[שיפסלה]

כמה שאני זוכרת לרעה את הלחץ הזה

כשהיו לי שלושה, הגעתי לימים בהם הרגשתי את עצמי חנוקה בגלל הילדה השלישית היא היתה כ"כ קשה והקשתה עלי לטפל בגדולות. היום כמובן שאני בכלל לא מצטערת. אבל אז - היה קשה! נראה לי שכולכם זקוקים לחום וחיבוקים ואהבה. ממה שסיפרת נראה לי שהבן השני עובר משבר של קנאה. אולי בגלל לידת השלישי. מה שנראה לי שריך לעשות הכל פעם שהוא מראה סימני משבר זה לחבק ולנשק אותו. שיבין שגם לו יש מקום בלב של אמא. לגבי הגדול, לנסות לדבר איתו ולפנות לשכל שלו. לקבוע איתו שעה מסויימת שבה ישב להכין שיעורים. אולי הוא זקוק לך כדי שתשבי לידו בזמן הכנת השיעורים. מעין מתן של תשומת לב: כשבתי למדה לקרוא, זה עייף אותי להמשיך ולספר לה סיפור לפני השינה. והיא התעקשה על זה כי אמרה שחסר לה זמן השקט של אמא איתה. אז הגענו להסדר שבו שתינו יושבות יחד. כל אחת קוראת לעצמה בלב, את הספר של הילדה. אני אמנם קוראת הרבה יותר מהר ממנה, אבל עצם הישיבה שלי איתה, מספקת אותה. ואת מוזמנת לשפוך את הלב, אני מוצאת שזה גם מספק סוג של טיפול. שולחת לך הרבה

ים

 

[1לא מוצאת שם]

אני מתארת לעצמי שלוקח זמן להתרגל

לזה שאנחנו משפחה גדולה. ההתחלה היתה פחות קשה אבל עכשו, ארבעה חודשים אחרי הלידה, מתחילים לצוץ כל הקשיים. הבן האמצעי הבין כנראה שהקטן לא הולך להעלם בקרוב ויחד עם משבר גיל השנתיים נכנס להתקף קנאה וכעס. רוב הכעס מופנה אלי, מצד אחד זה טוב כי ככה הוא אינו מכה או מנסה להתעלל בתינוק, אבל מצד שני הוא "מתעלל" בי. מתעלם ממני, מעדיף את המטפלת או את אבא, ושלל תגובות מעליבות. אני מנסה להיות "המבוגר" ולתת לו את המקום שלו ולא להעלב וללכת. אבל לפעמים זה כל כך מתסכל. כשהוא דוחף אותי וצועק לי:שם, שם! כלומר תלכי לשם אני נשארת ומנסה להתקרב. אז יש ימים שזה הולך נהדר ויש ימים כמו אתמול שזה לא הולך והוא כועס ואני בוכה... זה עניין של זמן עד שכל אחד ימצא את מקומו, הרי האהבה שם. עם הגדול זה יותר קל, נכון שגם לו לא פשוט אבל אנחנו מנסים לתת לו את מה שיכולים בלי לתת הרגשה שמפצים אותו. אבל הוא מנסה לנצל את המצב בכל מיני דרכים ואחת מהן היא לא להכין שעורים... הוא ילד מקסים וחכם ואני עושה הכל כדי להיות איתו ולתת לו את מה שצריך. שלא ירגיש שהוא רק על תקן "האח הגדול" אלא ילד חשוב בפני עצמו. תודה שיפסלה על החיבוק, ואם עשית עוד ילד אחרי מספר 3 אז כנראה יש עתיד.. תודה!

 

[שוגי13]

../images/Emo24.gif של הזדהות

בנושא הריחוק מהמשפחה. גם אנחנו גרים בחו"ל ועברו עליי תקופות מאוד לא קלות בגלל הבדידות והריחוק מהמשפחה הקרובה. אמנם יש לי רק ילדה אחת ואני לא מכירה מקרוב התמודדות עם שלושה ילדים, אבל אני יכולה לתת לך עצה של עזרה עזרה ועוד עזרה עד כמה שניתן. בייביסיטר שתיקח את הילדים לחדר אחר כדי שתוכלי לנוח בשלווה, מנקה אם אתם יכולים על מנת שיתפנה לך זמן וכו'. מאיפה אתם? אולי אנחנו קרובות... אשמח לסייע גם אם זו רק אוזן קשבת.

 

[1לא מוצאת שם]

אז ככה

יש לי עזרה בבית אבל קשה לי עדיין לתת את התינוק. אני עושה את זה רק כשאני רוצה להיות עם השני. אני צריכה להשתמש בזה יותר. בקשר למרחק מהמשפחה - בקטעים האלה זה הכי נורא. אני לא כותבת מאיפה אנחנו כי יש כאן קטע כזה בין הישראליות לחפש בפורומים,לזהות ואח"כ להעביר על הכותבת קטעים... דיי אכזרי,לא? בכל אופן ככה זה פה. מאיפה אתם? תודה על התגובה והכל, זה באמת נורא עוזר.

 

[cookie1]

קודם כל ../images/Emo24.gif

יופי שפרקת - בטוח שזה קצת הקל, נכון ? אני בטוחה שהמצב ממש לא קל, וחשבתי - למה בעצם שלא תקחי עזרה ? הרי זה באמת קשה עם שלושה, ועוד קטנטנים כאלו, ועוד בחו"ל. אני למשל אמורה ללדת בספטמבר את השני וכבר ברור לי שאקח עזרה מספר שעות בשבוע, נראה לי לא בריא ולא אפשרי בצורה אחרת כשאין עזרה של משפחה. שולחת לך עוד

ים מעודדים ותשארי אתנו...

 

[1לא מוצאת שם]

תודה

כמו שאמרתי, יש לי עזרה, אני צריכה לנצל אותה יותר. מאוד עזר לי לפרוק ועוד יותר התגובות המעודדות כאן. כי זה בעיקר מה שהייתי צריכה. התחושה הז של הלבד כל כך קשה, אין את החברות והשכנות ואחותי היקרה. אז תודה רבה, זה מאוד מעודד.

 

[sipor]

קודם כל ברוכה הבאה...

מה זה? כל זה את עוברת לבד? אומרים שיש תקופות כאלה בחיים פעם של למעלה ופעם של למטה.. אבל הם עוברות.. הגוזלים יגדלו מעט וזה קצת יעבור. בנתיים הייתי מנסה למצוא כתף ועזרה מהסביבה עד כמה שאפשר ולהקל עליך, אי אפשר לספוג כל הזמן ולהרגיש ככה בסוף מתמוטטים.. הרי את רק בת אדם . מרחוק הרבה אי אפשר לעזור, חוץ מבאמת להבין אותך שכל אחד במצב שלך היה מתמוטט וטוב שפנית לעזרה גם אם זה באנגלית זה בטוח מחזק קצת ועוזר לעבור קדימה. אני מבינה שלחזור לארץ לא בא בחשבון, אבל לפי מה שאת מתארת קשה שם רחוק מהמשפחה ומהחברים האמיתיים שלך.. מה שעוד יעזור זה לצאת איתם החוצה, לחברים לטייל ולהעביר את הזמן שלכם קצת יותר בחוץ.. זה מרגיע . לא יודעת איך לעזור עוד.. מקווה שיהיו רעיונות אחרים לבנות נוספות. ושמחה מאוד שהצטרפת אלינו.. אנחנו פה בשבילך.

 

[1לא מוצאת שם]

תודה

באמת אני מרגישה שמצאתי פה מקום. אף פעם לא הרגשתי כך כך בנוח. לצאת איתם החוצה זו בעיה כרגע, אנחנו בחורף. חברים - עוד בעיה כאובה. המעט שיש הם בלי ילדים ולבוא עם החבורה זו בעיה. בכל אופן, ננסה לעבור את זה. יש ימים כאלה, ויש ימים יותר יפים.תודה רבה!

 

[משוש30]

לצערי אין לי ניסיון לא עם ח"ול

ובדידות ולא עם שלושה ילדים אז אין לי עצות פרקטיות רק חיבוק ותקווה שהדברים יתחילו קצת להשתפר

 

[חושחושה]

מה שאת מרגישה הוא כל כך טבעי

באמת באמת הכי חשוב זה להוציא החוצה, לספר, לדבר על התחושות, וכן גם להתבכיין, אני בתחילת ההנקה רק בכיתי, אין לי מושג למה, סביר להניח שבגלל ההורמונים, אבל הבכי מאוד שחרר אותי, וזה באמת נורא נורא קשה בארץ זרה, אבל תודה לאל שיש אינטרנט, ונראה לי שהגעת למקום הכי נכון לקבל

וקרן של אור

שיבואו ימים קלים יותר, אמן!!!

 

[שוקו האחת]

אין לי מה להוסיף על המילים

החכמות של כולן רק קבלי חיבוק גדול ובאמת הגעת למקום הנכון!!!

 

[1לא מוצאת שם]

תודה למשוש30 חושחושית ושוקו

באמת שמחמם את הלב ומפיג קצת את הבדידות. אני יודעת שזה יעבור ומזל שמצאתי מקום כזה לעבור את זה, זה מדהים שזרים או יותר נכון זרות עוזרות לי כ"כ. אני ממש המומה מקבלת הפנים ומכמה שזה עושה לי טוב! אז באמת תודה לכולכן!

 

[1לא מוצאת שם]

סליחה-חושחושה