שלום בנות יקרות
גיליתי את הפורום הזה לפני יומיים ויש לי הרגשה שיש לי במשותף עם כמה מהדברים שכתובים פה אבל אני לא ככ בטוחה. מצטערת אם זה ישמע קצת מסובך או קצת פסיכי אבל בבקשה תנסו להתיחס אם אתן יכולות.... אז ככה - אני בת 37 עם נפש של ילדה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי את הקטע הילדי הזה. זה כנראה כל כך ניכר עלי שאנשים חושבים שאני מאד צעירה כשרואים אותי - נותנים לי מקסימום 27. זה מפחיד כי זה משקף אולי משהו בפערים הפנימיים שאני חווה. תמיד הייתי רומנטיקנית ללא תקנה, אהבה היתה בשבילי הכל מאז שאני ילדה, ואמצעי בריחה מצויין מהריבים בבית כשהייתי קטנה. בתור ילדה הייתי מפנטזת המון על אהבה וכבר בגיל 14 היה לי חבר רציני ראשון. אהבה רומנטית פירנסה כמעט את כל מחשבותיי ורק כשנפרדתי מהאקס המיתולוגי בגיל 26 חוויתי שבר ראשון מאחר שנאלצתי בפעם הראשונה להיות לבד. במשך שמונה שנים הסתובבתי במערכות יחסים קצרות, רומנים מרגשים ביותר וכמובן הרבה אכזבות והתרסקויות. עד ש......יום אחד פגשתי את מי שהיום הוא בעלי, איש מדהים בפני עצמו, אנחנו שלוש שנים ביחד וככל שאני מכירה אותו יותר כך אני אוהבת אותו יותר. האיש הזה בניגוד לאחרים מספק לי מסגרת חיים יציבה וגם בעולמו הרגשי הוא אדם יציב, אמין, מקסים ושפוי מה שאני לא תמיד כל כך.... אבל מה? אני שהייתי רגילה להתמכר לגברים וממש להתמלא מהאהבה אליהם (ברור שפעמים רבות לא היה שם שומדבר שמעבר לסם הנפלא של ההתאהבות) פתאום מגלה סוג של ריקנות ודיכאון. לאהבה הזאת אני לא מכורה כמו לקודמות, אני לא הוזה עליו 24 שעות ביממה ולא מזילה ריר כל פעם כשהוא בסביבה (טוב אנחנו גם גרים ביחד כבר הרבה זמן..ובכל זאת). אין מצב שאני אעזוב את האיש הזה שאותו אני אוהבת בכל ליבי...אבל משהו כל הזמן חסר. אני מרגישה שאני "משחקת מחבואים" עם האהבה...לפעמים היא שם ולפעמים לא, וזה מאד מפחיד אותי, מאחר שזה לא "עוצמתי" כמו שאני רגילה מפעם... אני מתמודדת עם ה"דיכאון" הזה מאז שאני איתו, ויחד עם זה משהו בפנים אומר לי שהוא בכל זאת האיש הנכון בשבילי (שכחתי לציין שאנחנו "עובדים" על ילד...). אני קצת מודאגת ושואלת את עצמי האם אני עדיין מכורה להתאהבויות של פעם? האם אצליח פעם לחיות בלי הסם הקשה הזה ולהיות מאושרת בחלקי? תודה למי שהגיעה עד הנה...ולילה טוב!!
גיליתי את הפורום הזה לפני יומיים ויש לי הרגשה שיש לי במשותף עם כמה מהדברים שכתובים פה אבל אני לא ככ בטוחה. מצטערת אם זה ישמע קצת מסובך או קצת פסיכי אבל בבקשה תנסו להתיחס אם אתן יכולות.... אז ככה - אני בת 37 עם נפש של ילדה. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בי את הקטע הילדי הזה. זה כנראה כל כך ניכר עלי שאנשים חושבים שאני מאד צעירה כשרואים אותי - נותנים לי מקסימום 27. זה מפחיד כי זה משקף אולי משהו בפערים הפנימיים שאני חווה. תמיד הייתי רומנטיקנית ללא תקנה, אהבה היתה בשבילי הכל מאז שאני ילדה, ואמצעי בריחה מצויין מהריבים בבית כשהייתי קטנה. בתור ילדה הייתי מפנטזת המון על אהבה וכבר בגיל 14 היה לי חבר רציני ראשון. אהבה רומנטית פירנסה כמעט את כל מחשבותיי ורק כשנפרדתי מהאקס המיתולוגי בגיל 26 חוויתי שבר ראשון מאחר שנאלצתי בפעם הראשונה להיות לבד. במשך שמונה שנים הסתובבתי במערכות יחסים קצרות, רומנים מרגשים ביותר וכמובן הרבה אכזבות והתרסקויות. עד ש......יום אחד פגשתי את מי שהיום הוא בעלי, איש מדהים בפני עצמו, אנחנו שלוש שנים ביחד וככל שאני מכירה אותו יותר כך אני אוהבת אותו יותר. האיש הזה בניגוד לאחרים מספק לי מסגרת חיים יציבה וגם בעולמו הרגשי הוא אדם יציב, אמין, מקסים ושפוי מה שאני לא תמיד כל כך.... אבל מה? אני שהייתי רגילה להתמכר לגברים וממש להתמלא מהאהבה אליהם (ברור שפעמים רבות לא היה שם שומדבר שמעבר לסם הנפלא של ההתאהבות) פתאום מגלה סוג של ריקנות ודיכאון. לאהבה הזאת אני לא מכורה כמו לקודמות, אני לא הוזה עליו 24 שעות ביממה ולא מזילה ריר כל פעם כשהוא בסביבה (טוב אנחנו גם גרים ביחד כבר הרבה זמן..ובכל זאת). אין מצב שאני אעזוב את האיש הזה שאותו אני אוהבת בכל ליבי...אבל משהו כל הזמן חסר. אני מרגישה שאני "משחקת מחבואים" עם האהבה...לפעמים היא שם ולפעמים לא, וזה מאד מפחיד אותי, מאחר שזה לא "עוצמתי" כמו שאני רגילה מפעם... אני מתמודדת עם ה"דיכאון" הזה מאז שאני איתו, ויחד עם זה משהו בפנים אומר לי שהוא בכל זאת האיש הנכון בשבילי (שכחתי לציין שאנחנו "עובדים" על ילד...). אני קצת מודאגת ושואלת את עצמי האם אני עדיין מכורה להתאהבויות של פעם? האם אצליח פעם לחיות בלי הסם הקשה הזה ולהיות מאושרת בחלקי? תודה למי שהגיעה עד הנה...ולילה טוב!!
