שלום היא תמיד מילת פתיחה מבורכת
בעזי"ת אז שלום. להכרות מינימלית, בכרטיס האישי. יש לי שאלה, ברשותכם. אפשר לדון בה ברמת האדיאל והאוטופיה. אומרים חכמי היהדות הקדמונים את המשפט הבא (מילים שלי): "כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים". אנחנו רואים באימרה הזו כמה קביעות: יש מצב שידוע שמישהו הוא אכזר באופיו. יש אפשרות שלמרות מעשי רשעו, נרחם עליו. רחמנות כזו לא רק שגורמת שמעשי הרשע של האכזר ימשכו, אלא הופכת אותנו אותנו אותנו -בעתיד, להיות אכזריים ברמה הגרועה ביותר. (סופו= בהמשך. המשפט יכל להיות מנוסח "המרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים", אם הכונה הייתה רק על התוצאה המיידית). נמציא דוגמא להמחשת האימרה: אישה מוכה. משטרה בפתח, והיא מרחמת על בעלה (לא מפחדת -זה סיפור אחר), ומכחישה שהייתה אלימות. למחרת היא מנחיתה לילד שלה סטירת לחי אכזרית, על מעשה קונדס פעוט. (הבסיס שלי לדוגמא: מי שסופג הרבה רוע, נעשה רע. ילד מוכה נהפך לאב מכה). והנה דוגמאות של אכזריותו לכאורא של רחמן: התאמנתי תקופה באומנות הלחימה "אייקידו". קוראים לה גם אומנות השלום. אין בה טכניקות התקפה כלל. מאידך היא שלום לוחם. זה לא שאתה לא מגיב לתקיפה, או בורח. אתה תוך כדי מניעת ספיגת התקיפה, משתלט על היריב בצורה שככל האפשר לא תזיק לו. רמת הנזק ליריב, היא תוצאה ישירה כמעט, לאלימותו שלו עצמו, ותו לא. אבל זו דוגמא קלה, הנה אחת יותר מסובכת: אפילו מי שלומד מוי טאי, שהיא לחימה אלימה ביותר, לאחר רמת מומחיות מסוימת, ברוב המקרים יהיה אדם יותר עדין מהממוצע. תגידו לי: זה כי הוא מוציא אגרסיות כל יום, אז לא נשאר לו כלום! לא נכון. גם הרבה אחרי שהוא יפסיק להתאמן, הוא יהיה פחות אלים. השחרור מאלימות הזולת, משחרר אותך מאלימותך שלך. אני טוען שבמציאות של אוכל ונאכל, שהיא מציאות עולמנו, הדרך היחידה לבנית חברה שהחיים שבה פציפסטיים, היא על ידי הבנה שאם היוצאים מן הכלל יטופלו בכלל, החברה תקרוס, והפציפזם יפנה את מקומו. (כמו גרמניה הוימארית. התנועה הנאציונל-סוציאלסטית, ואדולף היטלר לא היו חייזרים שלפתע השתלטו על השלטון) אני טוען, שאותם אלה שמתאמנים בלחימה ונעשים רודפי שלום, הם פציפסטים יותר גדולים בהרבה מאלה שאלה שלא יודעים להרים יד. האם אתם חולקים עלי? עד כמה ולמה?
בעזי"ת אז שלום. להכרות מינימלית, בכרטיס האישי. יש לי שאלה, ברשותכם. אפשר לדון בה ברמת האדיאל והאוטופיה. אומרים חכמי היהדות הקדמונים את המשפט הבא (מילים שלי): "כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים". אנחנו רואים באימרה הזו כמה קביעות: יש מצב שידוע שמישהו הוא אכזר באופיו. יש אפשרות שלמרות מעשי רשעו, נרחם עליו. רחמנות כזו לא רק שגורמת שמעשי הרשע של האכזר ימשכו, אלא הופכת אותנו אותנו אותנו -בעתיד, להיות אכזריים ברמה הגרועה ביותר. (סופו= בהמשך. המשפט יכל להיות מנוסח "המרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים", אם הכונה הייתה רק על התוצאה המיידית). נמציא דוגמא להמחשת האימרה: אישה מוכה. משטרה בפתח, והיא מרחמת על בעלה (לא מפחדת -זה סיפור אחר), ומכחישה שהייתה אלימות. למחרת היא מנחיתה לילד שלה סטירת לחי אכזרית, על מעשה קונדס פעוט. (הבסיס שלי לדוגמא: מי שסופג הרבה רוע, נעשה רע. ילד מוכה נהפך לאב מכה). והנה דוגמאות של אכזריותו לכאורא של רחמן: התאמנתי תקופה באומנות הלחימה "אייקידו". קוראים לה גם אומנות השלום. אין בה טכניקות התקפה כלל. מאידך היא שלום לוחם. זה לא שאתה לא מגיב לתקיפה, או בורח. אתה תוך כדי מניעת ספיגת התקיפה, משתלט על היריב בצורה שככל האפשר לא תזיק לו. רמת הנזק ליריב, היא תוצאה ישירה כמעט, לאלימותו שלו עצמו, ותו לא. אבל זו דוגמא קלה, הנה אחת יותר מסובכת: אפילו מי שלומד מוי טאי, שהיא לחימה אלימה ביותר, לאחר רמת מומחיות מסוימת, ברוב המקרים יהיה אדם יותר עדין מהממוצע. תגידו לי: זה כי הוא מוציא אגרסיות כל יום, אז לא נשאר לו כלום! לא נכון. גם הרבה אחרי שהוא יפסיק להתאמן, הוא יהיה פחות אלים. השחרור מאלימות הזולת, משחרר אותך מאלימותך שלך. אני טוען שבמציאות של אוכל ונאכל, שהיא מציאות עולמנו, הדרך היחידה לבנית חברה שהחיים שבה פציפסטיים, היא על ידי הבנה שאם היוצאים מן הכלל יטופלו בכלל, החברה תקרוס, והפציפזם יפנה את מקומו. (כמו גרמניה הוימארית. התנועה הנאציונל-סוציאלסטית, ואדולף היטלר לא היו חייזרים שלפתע השתלטו על השלטון) אני טוען, שאותם אלה שמתאמנים בלחימה ונעשים רודפי שלום, הם פציפסטים יותר גדולים בהרבה מאלה שאלה שלא יודעים להרים יד. האם אתם חולקים עלי? עד כמה ולמה?
