מוסיקאי גדול אמר פעם
שעיקר המוסיקה הוא במה שבין הצלילים. יש בדיחה על שלושה אנגלים היושבים על המרפסת ושותים בירה. עוברת מכונית מהודרת, והאחד אומר: "יפה הרולס-רויס הזאת, לא כן?" אחרי חצי שעה עונה השני: "זו אינה רולס רויס, זו בנטלי". אחרי עוד חצי שעה אומר השלישי: "אכפת לכם להפסיק עם הוויכוחים הבלתי פוסקים האלה?". זהירות: הכללה: אכן, לא כך במזרח התיכון. אנו מדברים בשרשראות ארוכות, איננו בצוותא, איננו "עושים הפסקות", איננו נותנים לדברינו להדהד, איננו משאירים זמן למחשבה. לא לנו ולא לזולתנו. אנחנו מצטופפים, מתחככים איש ברעהו, במרכזי הקניות, במכוניות שבכבישים, בתוכניות מסוג פופוליטיקה, בתכניות "מאזינים מדברים" וכו'. דחוף לנו שיבינו את העמדה שלנו, ואיננו משאירים מקום להקשבה מעמיקה לדברי הזולת. מה עושים בצפיפות הזאת, כשמרגישים את התסכול שאת מדברת עליו? אחד הדברים שאפשר לעשות הוא לעשות לקסיקון קטן אישי של בקשה למרחב ביטוי. למשל: אני צריכה רגע שקט בשביל לחשוב על זה. למשל: אני רוצה לחזור על מה שאמרתי במילים אחרות. למשל: יש לי הבעיה הזאת שאני מדברת קצת לאט... אפשר גם בטכניקה התנהגותית. למשל: לא להתחיל לדבר עד שמרגישים שיש רגע של שקט, שבו יינתן לך המרחב של הזמן ושל ההקשבה שאת זקוקה לו בשביל להגיד את דברייך בקצב שיאפשר לך לדייק יותר. אני עצמי נוטה לדחוף את עצמי בשיחה דחוסה, "להשתלט", לא להשאיר לעצמי ולאחרים את השקט הזה שכל כך מוצא חן בעיניי.... במקרים מסוימים אני אומר לבני שיחתי: תדעו, זאת בעיה שלי... אל תהססו להגיד לי -- הלו! פסק זמן!! ואז אני בדרך כלל מצליח לעצור, וזה נעים לי. אם מישהו שמשוחח אתי עושה כמוני, נוצר עד מהרה די אורניום מועשר ליצירת פצצה אטומית... אבל אם זולתי שקט וסבלני, השקט שלו משרה עליי את התחושה שיש לי זמן, מחזק באוזניי את הדי הדיבור שלי ובעקבות כך אני מוריד הילוך אפילו בלי לשים לב, ולפעמים עם לשים לב. אז את יכולה לתפוס קצת שליטה גם בצורה הזאת: הקצב האישי שלך (מקווה שאפרת קוראת את זה), הריתמוס (סגנון הזרימה) שלך ישפיע על אחרים, ישרה עליהם שלווה. וזה עדיף על פני היגררות לריתמוס שלהם, אם הוא אינו מתאים לך. אני נזכר בידידה שעברה תאונה קשה ונפגעה פגיעת ראש. בעקבות זאת היא הייתה זקוקה למנוחות קצרות של כמה דקות כל חצי שעה בערך בשביל שתוכל להשתתף באירועים חברתיים (אפילו כמו הזמנה למסעדה) שנמשכים שעתיים-שלוש, אחרת היא הייתה עלולה להתמוטט לגמרי פתאום, או לשלם על המאמץ בימים אחדים של סבל. היא למדה בסדנה מיוחדת של הסתגלות מחדש, ואחד הדברים שלימדו אותה היה לקבל את הצורך הזה, להגיד אותו בפירוש. עכשיו היא יושבת למשל במסעדה, ולפתע היא אומרת, תסלחו לי בבקשה כמה דקות, עליי לנוח. ונשארת על הכיסא ומנמנמת כחמש דקות. אחרי זה היא חוזרת מרועננת לאירוע. זה לא גורם למבוכה וכל מי שנמצא בנוכחותה מקבל זאת ברוח טובה. בתמצית: כדאי לנו להכיר את הסגנון האישי שלנו, לנתח ולזהות אותו, ואת הצרכים שלנו בשעת שיחה ובכלל בחברה, ואחר כך לא להתבייש בהם אלא להבנות את צורת האינטראקצייה שלנו כך שנוכל לבטא את עצמנו בצורה הטובה ביותר.