שלום ויום טוב

[שי1951]

שלום ויום טוב

היכן כולם היום?
נקווה להמשך יום נעים ורגוע

 

[yaely2]

היום יום לי מיוחד

אני נזכרת באותו יום לפני 57 שנים ואושר מציף אותי. איך בבוקר רצתי למספרה, לקוסמטיקאית ולארוחת צהריים, הכול בדילוגים והכול במרץ של בת נעורים. כול כך התרגשתי. נסעתי לסלון הכלות ללבוש את השמלה, כבר היו עליי גרביונים בצבע קקאו חזק, ותוך שאני מתלבשת שואלת אותי בעלת המקום "שיזפו לך את הרגליים? לא זה היו רק הגרביונים הכהים. לבושה בשמלה שתפסה את כול נפח המכונית נסענו, אחי הנהג ואני הכלה, לקחת את החתן. אתמול הלך לספר להסתפר ובאותה הזדמנות גם התגלח למשעי, היום זיפי הזקן נראו כאילו הם בני שלושה ימים אין ברירה זה מה יש. גם ככה מצא חן בעיניי.
קבלת הפנים של האורחים, הנשיקות, המחמאות, איש לא יוכל לקחת את הזיכרון הזה ממני, הוא נפלא.
כול מה שראיתי קודם בחתונות קרה גם לי. הרימו אותי יחד עם הכסא . החתן שהיה עכשיו כבר בעלי כעס עליהם וביקש שיורידו אותי מיד למטה. דווקא בעיני זה מאוד מצא חן. שאלתי אותו מאוחר יותר "למה הפרעת להם לרקוד איתי כשהכסא למעלה?" השיב: "הם היו חצי שיכורים ופחדתי שיפילו אותך.
הריחות של החתונה עדיין לא עברו לי. שכרנו אותם ריק וכול המשפחה התגייסה לבשל. הלחמניות הובאו ישר מתנור המאפיה ומלאו את האולם בריח משכר.
לא שוכחת, לא רוצה לשכוח ואקח את זכרונות 18 בדצמבר 1962 איתי גם בדרכי האחרונה. היום בעלי ואני לא יחד. הוא לקח איתו כול מה שאפשר לקחת. אבל הזיכרון נשאר איתי.

 

[yaely2]

שי, יישר כוח

שלחתי את שלי מבלי לראות את שלך קודם. הקטע שלך מצויין.

 

[טובי1952]

את גדולה יעלי,

שלום,

יעלי,

לך. אני לא מכירה הרבה אנשים שיודעים להפריד בין הזיכרון לבין האיש לדעתי זה גדול. אני התחתנתי אבל לא התגרשתי ולא יודעת איך אני הייתי מגיבה על זכרונות משותפים. מתפללת שלא אצטרך להתמודד.
לא מבינה למה המקום לא מוצף. אנ מוצאת שהמקום ממש נחמד.