שלום חגית, אודה לך מאוד על עזרה/הכוונה
אני בת 27, נשואה ואם לתינוק חדש. אני פונה אלייך בעקבות בעיה במשפחת המוצא, שקיימת מאז ומתמיד, אך עד היום טרם נעשה ניסיון שלי לטפל בעניין. הוריי נשואים, בתחילת שנות ה-60 לחייהם. יש לי אח בן 30 ואחות בת 25. הבעיה היא שאחי, מאז ומתמיד סבל מבעיה מסוימת בתקשורת. הוא מעולם לא אובחן ו/או טופל, כי הוריי לא מכירים בבעיה. אבי לא מאמין בפסיכולוגים ונחרד לשמע המילים "בעיה" או "טיפול" ואמי מאמינה שהפתרון ל"בעיה" הוא לא טיפול, אלא מציאת עבודה. אני אפרט יותר: אחי מאוד מתקשה בתקשורת עם אנשים. אין לו ולא היו לו חברים, הוא מתקשה לשווק את עצמו ולדבר כאחד האדם. נראה כי אין לו רגשות ומחשבות כמוני וכמוך וכי אין לו הבנה בסיסית של העולם. הוא אינו מתפקד. הוא לא גוייס לצבא, הוא למד מקצוע- כך שיש לו מקצוע והיה יכול בקלות למצוא עבודה לולא בעיה זו. הוא בחיפושי עבודה כבר למעלה מ-10 שנים ואמא שלי עדיין מאמינה כי "הכל יסתדר כשימצא עבודה". הוא בבית עם ההורים שלי ובעצם תלוי בהם. בנוסף יש לו ביטויים של OCD, ולמרות שהוא לא אובחן ואני בטח לא יכולה לאבחן, אני רואחותי רואות את זה: יש לו המון טקסים של רחיצת ידיים שעות ארוכות, פתיחה וסגירה של מגרות וארונות ועוד דברים שכאלה שמטריפים את הדעת. הוא עצמו צורח כשמדברים איתו על בעיה, הוא ממש לא חושב שיש לו בעיה כי הוא לא מבין שזה לא נורמלי. אני כבר 4 שנים לא בבית ההורים, ואין לי שום קשר איתו. גם כשאני שם- אני מתקשה אפילו להסתכל עליו. הוא לא ראה את הבן שלי בנתיים, ולא מביע שום רגש בנושא או בכל נושא אחר ואני יכולה לתת דוגמא נוספת כדי להמחיש את אי ביטוי/ קיום הרגשות: כשהיו פיגועים רבים בארץ, הוא לא התמקד באוטובוסים שנהרסו ודיבר על כך עם אבא שלי (שרק איתו הוא מדבר די הרבה)- אמר שהאוטובוס נהרס וכו' ולא הבין שנרצחו פה אנשים. הוא מדבר על הדברים הטפלים וחסרי המשמעות, על המסביב. מכיוון ששיחות עם הוריי לא עוזרות והמצב נשאר כמות שהוא- בן אדם בן 30 שנמצא בבית שנים בחוסר מעש ותוך החמרת הבעיה, ומתוך חשש כבד למה שיהיה כשהוריי (שיבדלו לחיים ארוכים) לא יהיו בחיים- אני פונה כאן כצעד ראשון לעזרה או הכוונה, מה אני יכולה לעשות, כאשר הוריי ואחי מסרבים להכיר בבעיה כלשהיא ומסרבים לאבחן ולטפל. המצב גורם לי לחרדות רבות, למרות שבניתי לי חיים משלי. אחותי, לעומתי, מתקשה בכך והיא סבלה מהרבה התקפי חרדה ממשיים. אני מודה לך מראש וסליחה על האורך...
אני בת 27, נשואה ואם לתינוק חדש. אני פונה אלייך בעקבות בעיה במשפחת המוצא, שקיימת מאז ומתמיד, אך עד היום טרם נעשה ניסיון שלי לטפל בעניין. הוריי נשואים, בתחילת שנות ה-60 לחייהם. יש לי אח בן 30 ואחות בת 25. הבעיה היא שאחי, מאז ומתמיד סבל מבעיה מסוימת בתקשורת. הוא מעולם לא אובחן ו/או טופל, כי הוריי לא מכירים בבעיה. אבי לא מאמין בפסיכולוגים ונחרד לשמע המילים "בעיה" או "טיפול" ואמי מאמינה שהפתרון ל"בעיה" הוא לא טיפול, אלא מציאת עבודה. אני אפרט יותר: אחי מאוד מתקשה בתקשורת עם אנשים. אין לו ולא היו לו חברים, הוא מתקשה לשווק את עצמו ולדבר כאחד האדם. נראה כי אין לו רגשות ומחשבות כמוני וכמוך וכי אין לו הבנה בסיסית של העולם. הוא אינו מתפקד. הוא לא גוייס לצבא, הוא למד מקצוע- כך שיש לו מקצוע והיה יכול בקלות למצוא עבודה לולא בעיה זו. הוא בחיפושי עבודה כבר למעלה מ-10 שנים ואמא שלי עדיין מאמינה כי "הכל יסתדר כשימצא עבודה". הוא בבית עם ההורים שלי ובעצם תלוי בהם. בנוסף יש לו ביטויים של OCD, ולמרות שהוא לא אובחן ואני בטח לא יכולה לאבחן, אני רואחותי רואות את זה: יש לו המון טקסים של רחיצת ידיים שעות ארוכות, פתיחה וסגירה של מגרות וארונות ועוד דברים שכאלה שמטריפים את הדעת. הוא עצמו צורח כשמדברים איתו על בעיה, הוא ממש לא חושב שיש לו בעיה כי הוא לא מבין שזה לא נורמלי. אני כבר 4 שנים לא בבית ההורים, ואין לי שום קשר איתו. גם כשאני שם- אני מתקשה אפילו להסתכל עליו. הוא לא ראה את הבן שלי בנתיים, ולא מביע שום רגש בנושא או בכל נושא אחר ואני יכולה לתת דוגמא נוספת כדי להמחיש את אי ביטוי/ קיום הרגשות: כשהיו פיגועים רבים בארץ, הוא לא התמקד באוטובוסים שנהרסו ודיבר על כך עם אבא שלי (שרק איתו הוא מדבר די הרבה)- אמר שהאוטובוס נהרס וכו' ולא הבין שנרצחו פה אנשים. הוא מדבר על הדברים הטפלים וחסרי המשמעות, על המסביב. מכיוון ששיחות עם הוריי לא עוזרות והמצב נשאר כמות שהוא- בן אדם בן 30 שנמצא בבית שנים בחוסר מעש ותוך החמרת הבעיה, ומתוך חשש כבד למה שיהיה כשהוריי (שיבדלו לחיים ארוכים) לא יהיו בחיים- אני פונה כאן כצעד ראשון לעזרה או הכוונה, מה אני יכולה לעשות, כאשר הוריי ואחי מסרבים להכיר בבעיה כלשהיא ומסרבים לאבחן ולטפל. המצב גורם לי לחרדות רבות, למרות שבניתי לי חיים משלי. אחותי, לעומתי, מתקשה בכך והיא סבלה מהרבה התקפי חרדה ממשיים. אני מודה לך מראש וסליחה על האורך...