שלום, חדשה בפורום
אני מקווה שזה לא יצא ארוך מדי... אני נשואה כבר 3 שנים לגבר הראשון שלי, אותו אני מכירה מגיל 18- לפני 7 שנים (הוא היה אז בן 27, הבוס שלי). כשהכרתי אותו התאהבתי בו לחלוטין, היו בו כח, כריזמה, ועוצמה ואני, הקטנה, לא יכולתי לעמוד בפניו. לקח לו קצת זמן אבל אחרי בערך שנתיים היה לשנינו כבר ברור שגם הוא אוהב אותי, ואחרי שנה הוא הציע לי נישואין. היום אנחנו הורים לילדה מתוקה בת 8 חודשים. ולדעתי, אנחנו בדרך לגירושין. עברנו הרבה בזמן האחרון. איפה להתחיל? לפני שנה בערך עברנו מדירת רווקים (שלו) מושקעת, מוקפדת ומעוצבת בפנטהאוס- לבית פרטי. עברנו כי אני לא מצאתי את המקום שלי בבית שלו, כך שאפשר לומר שזה באשמתי. הבית החד שלנו הוא בעל פוטנציאל להיות נפלא א-ב-ל אף אחד מאיתנו (לדעתי, כי הוא לא ממש אמר לי את זה אף פעם) לא ממש מאושר מהשינוי- שעלה לנו הרבה מאוד כסף והיה כרוך בויתור עצום מבחינתו על הדירה שהוא אהב והשקיע בה- כך שיוצא מזה שאני מרגישה חרא מכל הסיפור הזה. דבר שני, מצבנו הכלכלי - תודה לאל- מצויין, אבל לא בזכותי. אני עדיין סטודנטית, אמנם עבדתי עד הלידה אבל מאז הלידה לא יכולתי לחזור למקום העבודה שלי ובעלי ואני החלטנו שעדיף שאשקיע מרץ בסיום הלימודים ובגידול הילדה ולא בעבודה רצינית כרגע. כלומר- הוא המפרנס, ולי מאוד קשה להתמודד עם זה. ולסיום, מאז שהקטנה נולדה, אנחנו מאוד מרוחקים. זה התחיל כשהיא נולדה והתפתחו ביני ובין ההורים שלו יחסים מאוד לא טובים על רקע חילוקי דעות מאוד בעייתים (שהיום הם כבר בסדר אבל זה לקח יותר מחצי שנה) . הבעיות עם ההורים שלו גרמו לבעיות בינינו כי הוא די תמך בהם והשאיר אותי לבד מול העולם. מאז ועד היום, אנחנו כמו שני זרים שחולקים בית, אפילו בלי הנימוס הבסיסי שיש בין שותפים לדירה. אנחנו לא כל כך יודעים לדבר בינינו, אני אומרת X הוא שומע Y ולהפך, אנחנו מחליפים אינפורמציה בסיסית ולא הרבה יותר מזה, תחומי העניין שלנו שונים לגמרי (תמיד היו- עכשיו זה נורא בולט) וכמעט אין בינינו "סמול טוק". אנחנו מאוד פסקניים בדיבור אחד עם השני, מאוד לא מתפשרים, מאוד בבוץ שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. יצא ארוך מאוד, תודה למי ששרד.
אני מקווה שזה לא יצא ארוך מדי... אני נשואה כבר 3 שנים לגבר הראשון שלי, אותו אני מכירה מגיל 18- לפני 7 שנים (הוא היה אז בן 27, הבוס שלי). כשהכרתי אותו התאהבתי בו לחלוטין, היו בו כח, כריזמה, ועוצמה ואני, הקטנה, לא יכולתי לעמוד בפניו. לקח לו קצת זמן אבל אחרי בערך שנתיים היה לשנינו כבר ברור שגם הוא אוהב אותי, ואחרי שנה הוא הציע לי נישואין. היום אנחנו הורים לילדה מתוקה בת 8 חודשים. ולדעתי, אנחנו בדרך לגירושין. עברנו הרבה בזמן האחרון. איפה להתחיל? לפני שנה בערך עברנו מדירת רווקים (שלו) מושקעת, מוקפדת ומעוצבת בפנטהאוס- לבית פרטי. עברנו כי אני לא מצאתי את המקום שלי בבית שלו, כך שאפשר לומר שזה באשמתי. הבית החד שלנו הוא בעל פוטנציאל להיות נפלא א-ב-ל אף אחד מאיתנו (לדעתי, כי הוא לא ממש אמר לי את זה אף פעם) לא ממש מאושר מהשינוי- שעלה לנו הרבה מאוד כסף והיה כרוך בויתור עצום מבחינתו על הדירה שהוא אהב והשקיע בה- כך שיוצא מזה שאני מרגישה חרא מכל הסיפור הזה. דבר שני, מצבנו הכלכלי - תודה לאל- מצויין, אבל לא בזכותי. אני עדיין סטודנטית, אמנם עבדתי עד הלידה אבל מאז הלידה לא יכולתי לחזור למקום העבודה שלי ובעלי ואני החלטנו שעדיף שאשקיע מרץ בסיום הלימודים ובגידול הילדה ולא בעבודה רצינית כרגע. כלומר- הוא המפרנס, ולי מאוד קשה להתמודד עם זה. ולסיום, מאז שהקטנה נולדה, אנחנו מאוד מרוחקים. זה התחיל כשהיא נולדה והתפתחו ביני ובין ההורים שלו יחסים מאוד לא טובים על רקע חילוקי דעות מאוד בעייתים (שהיום הם כבר בסדר אבל זה לקח יותר מחצי שנה) . הבעיות עם ההורים שלו גרמו לבעיות בינינו כי הוא די תמך בהם והשאיר אותי לבד מול העולם. מאז ועד היום, אנחנו כמו שני זרים שחולקים בית, אפילו בלי הנימוס הבסיסי שיש בין שותפים לדירה. אנחנו לא כל כך יודעים לדבר בינינו, אני אומרת X הוא שומע Y ולהפך, אנחנו מחליפים אינפורמציה בסיסית ולא הרבה יותר מזה, תחומי העניין שלנו שונים לגמרי (תמיד היו- עכשיו זה נורא בולט) וכמעט אין בינינו "סמול טוק". אנחנו מאוד פסקניים בדיבור אחד עם השני, מאוד לא מתפשרים, מאוד בבוץ שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. יצא ארוך מאוד, תודה למי ששרד.