והסיפור... האור שלי חלק I
האור שלי ליאור ראתה אותם בפעם הראשונה כשהייתה בחודש הראשון לחייה. הוריה, מיכאל ותמר, עמדו סביב עריסתה עם עוד מספר ניכר של חברים ובני משפחה, גאים ומאושרים. ליאור הייתה תינוקת יפה להפליא. היא לא דמתה כלל לאיש מהוריה, שהיו שניהם חומי שיער ועיניים. לליאור היו עיניים כחולות וזכות, שצבען כעין תכלת השמים בימים בהירים וחסרי ענן – "פשוט קורנות אור", ציינה האחות בבית החולים בהתפעלות כשמסרה אותה לראשונה לידי אימה. הוריה הגאים החליטו לאמץ אמירה זו, וקראו לבתם החדשה ליאור – "האור שלי". ובאותו יום, עת הזמינו בני הזוג ברגמן את כל מכריהם לחזות בתינוקת החדשה, ליאור ראתה אותם. הם היו שקופים וזהרו באור יקרות, וריחפו בעדינות סביב פניה כמו מברכים אותה לשלום. נהנית מהמגע הנעים, צחקה וניסתה לתפוס אותם בידה השמנמונת, אך הם נעלמו. והוריה, שחשבו שהיא צוחקת לכבודם, מייד הרימוה מהעריסה והרעיפו עליה אינספור חיבוקים וגילויי אהבה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם הופיעו. מאז אותו היום, ליאור ראתה אותם כל הזמן, מרחפים סביבה, מרחפים מבינות לעצים, נמצאים בכל מקום. פעם אחת, בהיותה בת חמש שנים, ניסתה לספר עליהם לאימה, אך נדמה היה שזו האחרונה לא ראתה אותם כלל. "יופי, חמודה. איזה דמיונות יפים יש לילדים בגיל הזה." הייתה תגובתה של תמר לאחר שבתה אמרה משהו אודות "הדברים הזוהרים שעפים", תגובה שגרמה לליאור להבין שאימא לא רק אינה מבינה אותה, אלא גם אינה מאמינה לה. מאותו רגע, החליטה לשמור אותם בתור הדבר הפרטי שלה, הסוד שלה. אבא ואימא אמנם חמודים ונותנים לה כל מה שהיא מבקשת, אבל הם כל כך טיפשים לפעמים, חשבה בתובנה עמוקה של ילדה בת חמש, וחייכה חיוך ממתיק סוד לעבר הדמות הזוהרת הקטנה, שנגעה בלחיה נגיעה חטופה ומייד נעלמה למעלה, לשמים. בגיל שש וחצי רשמו אותה הוריה לבית הספר היסודי. היא עמדה אל מול השער, הילקוט הסגול החדש שקיבלה מסבתא על גבה, אוחזת חזק חזק בידה של אימא. לפתע, ראתה להקה שלמה שלהם מרחפים מעל לשער בית הספר, מזמרים שיר הלל לבוקר החדש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לא רק ראתה, אלא גם שמעה אותם, והיא הבינה מייד – הם באו כדי לשמור עליה, לאחל לה הצלחה ביומה הראשון בכיתה א'. ברגע שהבינה זאת, שמטה את אחיזתה מידה של אימה. "זה בסדר, אימא, את יכולה ללכת." אמרה ליאור. "אני כבר ילדה גדולה." תמר נשקה לבתה היפיפייה, שנראתה כה שונה ממנה. כשהייתה תינוקת הבטיחו להם ששיערה ילך ויתכהה עם השנים, יהיה דומה לגוון השיער שלה ושל בעלה, אך הוא נותר זהוב נוצץ. ואילו עיניה של ליאור נותרו אותן עיני תכלת קורנות אור, העיניים שהעניקו לה את שמה. "להתראות, מתוקה." אמרה תמר ומחתה דמעה מעינה. "תבלי יפה ותשמרי על עצמך." ליאור חייכה ודילגה בעליצות לעבר שער בית הספר. לשמור על עצמה, באמת. אימא יכולה להיות כזאת טיפשה. מי יעז לפגוע בה, כשהם נמצאים לצידה? השנים חלפו, והם הוסיפו להופיע, כשהם כל פעם נראים לליאור יותר ויותר מוחשיים. כבר לא נראו כמו הזוהר חסר הצורה שראתה כשהופיעו לפניה לראשונה, אלא כמו דמויות זוהרות קורנות אור, בני אדם קטנטנים וזורחים, חלקם מכונפים וחלקם לא, אך כולם נהדרים למראה וכולם מזמרים את מנגינתם השמימית. מה רצתה ליאור להצטרף למנגינה שלהם, שלפעמים נדמה היה לה כי היא כמעט מצליחה להבין את משמעותה. הייתה דמות אחת שהופיעה יותר מהאחרות, דמות אישה מכונפת וזוהרת באור כסוף, שתמיד הייתה מרחפת סביב ליאור ומביטה בה בעיניים עצובות. ליאור חשה משיכה משונה אל הדמות הזאת, ופעמים רבות ניסתה לציירה על דף נייר, אך כמעט תמיד נאלצה לקמט את הדף, כי הציור מעולם לא צלח בידה. "ליאור ברגמן! את מוכנה להפסיק לחלום, ולבוא ללוח כדי לפתור את התרגיל?!" מורתה, עדנה, עמדה ליד הלוח בפנים נרגזות. ליאור נאנחה וקמה אליה. היא הייתה כבר בת שתים עשרה ובכיתה ו', והאישה המכונפת הופיעה לפניה פעמים רבות מהרגיל באותו שבוע. היא כמעט הצליחה לציירה, כשהמורה הפריעה לה בגסות כזאת. היא ניגשה ללוח ופתרה את תרגיל החילוק הארוך בקלות. פניה של עדנה נתרככו מעט. "יפה מאוד, ליאור." אמרה בעדינות. "חזרי למקומך. שאני לא אתפוס אותך חולמת שוב בשיעורים שלי", הוסיפה בכדי להרגיש שהיא שולטת במצב. היה קשה לכעוס עליה, על ליאור ברגמן בעלת עיני התכלת המקסימות. והיא גם תלמידה כל כך מבריקה. עדנה הרגישה סחרחורת קלה בכל פעם שהעיניים הללו ננעצו בה. היא התיישבה ליד שולחנה וקראה לתלמיד הבא לקום ולפתור תרגיל חדש. ליאור שבה למקומה בחיוך. היא ידעה למה הצליחה לפתור את התרגיל בקלות כזו. זה היה מפני שלהקה שלמה מהם, למרות שעדנה לא ראתה זאת, ריחפו סביב הלוח בעת שהתחילה לחשב. לילה ירד, וליאור שכבה במיטתה. היא כמעט הצליחה לצייר את הדמות המכונפת, אך משהו עדיין לא נראה לה נכון. היא הייתה תשושה, וכיבתה את האור. להפתעתה, אף אחד מהם לא הגיע לאחל לה ליל מנוחה. השינה באה מהר, עוטפת אותה כמו חיבוק אוהב של אם. היא נרדמה. לפתע התעוררה, לא בפחד. נדמה היה לה, כי מישהו נוגע בה בעדינות. היא פקחה עיניה באיטיות והביטה סביבה. הם היו שם, חבורה שלמה מהם, אך לא היו אלו דמויות קטנות, כפי שנראו תמיד. הם היו גבוהים ואדירים, ובראשם עמדה האישה המכונפת, שהביטה בה לא בעצב אלא באושר מלא, אושר בלתי יתואר. האישה דיברה, וליאור הצליחה להבינה. "יקירתי," אמרה האישה. "בתי שלי. הלא תשובי הביתה? הלא תצטרפי אלינו לשירה השמימית?" ליאור התבוננה באישה הזוהרת, והרגשה שלא הכירה מילאה את לבה עד להתפקע. הייתה זו תחושת שמחה אדירה, שהייתה מהולה עם זאת בכאב עצום. האישה הזו היא אימה, אימה האמיתית. היא חשה קשר כה קרוב אליה, ולכן תמיד כשהופיעה לפניה רצתה לגעת בה ולחבקה. וכל המשמר שמסביב שר את השיר השמימי, את המנגינה שליאור יכלה כעת להבין – מנגינת הלל לאור ולמלכה – לאימא. ליאור צחקה והושיטה את ידיה לעבר האישה, שאספה אותה בזרועותיה. היא הרגישה שהיא נישאת אל על, הופכת לאחת מהם, לקרן אור זוהרת...
!