עוברת אורח נצחית
New member
שלום! חדשה כאן
לא ממש יודעת איפה להתחיל, חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה בחו”ל בשל לימודים ואחר כך עבודה והחזרה מאוד קשה לי. אני לא מכירה בארץ אף אחד מלבד המשפחה שלי (הורים ואחים) ואני צריכה להתחיל לבנות את כל החיים מחדש.
עם המשפחה לא קל, עם חלק מבני המשפחה יש הרבה פיצוצים ומריבות. אני מקווה שהמצב ישתפר כשאני אעבור לדירה משלי - כנראה שזה יקרה בשבוע הבא, אבל עדיין זה מעציב אותי לעזוב כשהיחסים ביננו כל כך מתוחים וטעונים. בגדול, כנראה שהתפתחו הבדלי מנטליות בגלל שחייתי הרבה שנים בתרבות כביכול 'יותר מנומסת’, ופעמים רבות אני נפגעת מההתנהגות של בני המשפחה, שחשוב לציין שהם בכלל לא מודעים ואין להם שום כוונה לפגוע. במשך שנים פשוט סחבתי את זה אבל זה יצר אצלי משקעים וריחוק. היום אני מעירה להם על זה, אבל זה יוצר פיצוצים. חלק מהבעיה היא שאני מאוד נפגעת ולא יודעת להגיב בצורה מיידית ואסרטיבית, אלא בדר”כ מעירה להם אחרי שהסיטואציה כבר חלפה בזמן שאני עדיין נאכלת מבפנים. בני המשפחה טוענים שאני ‘רגישה מדי’ ובכלל מאוד נעלבים מעצם העובדה שאני תופסת את ההתנהגות שלהם כ’חצופה’. אבל אני מבחינתי לא מבינה איך הם לא רואים את הדברים באור שבו אני רואה אותם- הרי לי זה כל כך ברור, ובליבי אני מאמינה שבמקום ממנו חזרתי, התנהגותם היתה נתפסת כמעליבה חד משמעית. מצד שני, עובדה שהם כולם תופסים את הדברים בצורה שונה לגמרי ממני, אז כנראה שבאמת מדובר בהבדלי מנטליות.
חוץ מזה יש בי הרבה עצבות וגעגועים למקום ולאנשים שעזבתי, למרות שאני יודעת שהיו לכך סיבות. התפתחה בי ההבנה שהחיים שלי עומדים להתנתב באופן סופי או לחיים בארץ או לחיים בארהב, ולא רציתי לוותר על המולדת שלי. הרגשתי שלא נתתי לארץ צ’אנס - תמיד הייתי חוזרת לפה בחופשים ואז בורחת חזרה לחו”ל ששם היו לי תמיד מסגרות של לימודים ועבודה, שהעניקו לי שיגרה ועזרו לי להכיר אנשים- בארץ הקשרים עם אנשים מהתיכון התמוססו ובצבא היה רק רע. כך שבעצם, לא היו לי קשרים עם אנשים בני גילי בארץ לתקופה של יותר מעשר שנים.
מצד שני, החיים בחו”ל גם כן לא היו מושלמים, ההתחלה היתה קשה מאוד, לקח זמן רב עד שהסתגלתי לשפה ולמנטליות. אחר כך התחילה תקופת של כל מני מעברים, בה כל פעם שהיתי במקום מסויים לתקופה של שנה-שנה וחצי, ואז היה עלי לעזוב. בעצם אני מרגישה שכל המעברים האלה גרמו לכך שלא הצלחתי ליצור לעצמי מעגל תומך ולשמור עליו. תמיד רק לקראת הסוף הייתי מרגישה שמצאתי חברים ואז הייתי צריכה לעזוב לפני שהיחסים הפכו לעמוקים באמת.
החלטתי לנסות לשהות בארץ תקופה של שנה כדי לראות אם אני יכולה לבנות לי חיים פה ושלא ארגיש שוויתרתי על המולדת והמשפחה שלי מתוך רגשות של פחד ובריחה- שלא אתחרט על כך בעתיד. ומי יודע, אולי אם אתן לזה צ’אנס יהיה לי פה יותר טוב, כי עובדה שלא הצלחתי ליצור מערכות יחסים עמוקות גם כשהייתי שם. בקיצור אני רוצה לקחת את התקופה הזאת כדי לטפל בעצמי ולהתמודד עם כל הבעיות האלה שבמשך הרבה שנים לא טיפלתי בהן למרות שהייתי מודעת לקיומן, פשוט תמיד איכשהו נמנעתי מלהתמודד וברחתי. גם הקדשתי המון אנרגיה וזמן ללמוד את המקצוע שלי ולשרוד מבחינת עבודה וזה גבה ממני מחיר…
סליחה על האורך, כנראה שהיה לי ממש צורך לשפוך את הכל ולפרוק…
היה לי גם מאוד מעניין לקרוא פה בין דפי הפורום, כנראה שכולם מתמודדים עם איזה משהו... מקווה שדברים ישתפרו אצל כולנו!
לא ממש יודעת איפה להתחיל, חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה בחו”ל בשל לימודים ואחר כך עבודה והחזרה מאוד קשה לי. אני לא מכירה בארץ אף אחד מלבד המשפחה שלי (הורים ואחים) ואני צריכה להתחיל לבנות את כל החיים מחדש.
עם המשפחה לא קל, עם חלק מבני המשפחה יש הרבה פיצוצים ומריבות. אני מקווה שהמצב ישתפר כשאני אעבור לדירה משלי - כנראה שזה יקרה בשבוע הבא, אבל עדיין זה מעציב אותי לעזוב כשהיחסים ביננו כל כך מתוחים וטעונים. בגדול, כנראה שהתפתחו הבדלי מנטליות בגלל שחייתי הרבה שנים בתרבות כביכול 'יותר מנומסת’, ופעמים רבות אני נפגעת מההתנהגות של בני המשפחה, שחשוב לציין שהם בכלל לא מודעים ואין להם שום כוונה לפגוע. במשך שנים פשוט סחבתי את זה אבל זה יצר אצלי משקעים וריחוק. היום אני מעירה להם על זה, אבל זה יוצר פיצוצים. חלק מהבעיה היא שאני מאוד נפגעת ולא יודעת להגיב בצורה מיידית ואסרטיבית, אלא בדר”כ מעירה להם אחרי שהסיטואציה כבר חלפה בזמן שאני עדיין נאכלת מבפנים. בני המשפחה טוענים שאני ‘רגישה מדי’ ובכלל מאוד נעלבים מעצם העובדה שאני תופסת את ההתנהגות שלהם כ’חצופה’. אבל אני מבחינתי לא מבינה איך הם לא רואים את הדברים באור שבו אני רואה אותם- הרי לי זה כל כך ברור, ובליבי אני מאמינה שבמקום ממנו חזרתי, התנהגותם היתה נתפסת כמעליבה חד משמעית. מצד שני, עובדה שהם כולם תופסים את הדברים בצורה שונה לגמרי ממני, אז כנראה שבאמת מדובר בהבדלי מנטליות.
חוץ מזה יש בי הרבה עצבות וגעגועים למקום ולאנשים שעזבתי, למרות שאני יודעת שהיו לכך סיבות. התפתחה בי ההבנה שהחיים שלי עומדים להתנתב באופן סופי או לחיים בארץ או לחיים בארהב, ולא רציתי לוותר על המולדת שלי. הרגשתי שלא נתתי לארץ צ’אנס - תמיד הייתי חוזרת לפה בחופשים ואז בורחת חזרה לחו”ל ששם היו לי תמיד מסגרות של לימודים ועבודה, שהעניקו לי שיגרה ועזרו לי להכיר אנשים- בארץ הקשרים עם אנשים מהתיכון התמוססו ובצבא היה רק רע. כך שבעצם, לא היו לי קשרים עם אנשים בני גילי בארץ לתקופה של יותר מעשר שנים.
מצד שני, החיים בחו”ל גם כן לא היו מושלמים, ההתחלה היתה קשה מאוד, לקח זמן רב עד שהסתגלתי לשפה ולמנטליות. אחר כך התחילה תקופת של כל מני מעברים, בה כל פעם שהיתי במקום מסויים לתקופה של שנה-שנה וחצי, ואז היה עלי לעזוב. בעצם אני מרגישה שכל המעברים האלה גרמו לכך שלא הצלחתי ליצור לעצמי מעגל תומך ולשמור עליו. תמיד רק לקראת הסוף הייתי מרגישה שמצאתי חברים ואז הייתי צריכה לעזוב לפני שהיחסים הפכו לעמוקים באמת.
החלטתי לנסות לשהות בארץ תקופה של שנה כדי לראות אם אני יכולה לבנות לי חיים פה ושלא ארגיש שוויתרתי על המולדת והמשפחה שלי מתוך רגשות של פחד ובריחה- שלא אתחרט על כך בעתיד. ומי יודע, אולי אם אתן לזה צ’אנס יהיה לי פה יותר טוב, כי עובדה שלא הצלחתי ליצור מערכות יחסים עמוקות גם כשהייתי שם. בקיצור אני רוצה לקחת את התקופה הזאת כדי לטפל בעצמי ולהתמודד עם כל הבעיות האלה שבמשך הרבה שנים לא טיפלתי בהן למרות שהייתי מודעת לקיומן, פשוט תמיד איכשהו נמנעתי מלהתמודד וברחתי. גם הקדשתי המון אנרגיה וזמן ללמוד את המקצוע שלי ולשרוד מבחינת עבודה וזה גבה ממני מחיר…
סליחה על האורך, כנראה שהיה לי ממש צורך לשפוך את הכל ולפרוק…
היה לי גם מאוד מעניין לקרוא פה בין דפי הפורום, כנראה שכולם מתמודדים עם איזה משהו... מקווה שדברים ישתפרו אצל כולנו!
