כמה מחשבות קטנות
הי,
אני לא מתיימרת להבין הרבה, אני גם רק בתחילתה של זוגיות מורכבות, עם ילדים בגילאים שונים משני הצדדים.
אני רק יודעת שעד כה, בכל אי הבנה/ציפיות שונות שעלו בינינו עד כה, ישבנו ודיברנו וחזרנו ודיברנו, וניסינו להבין אחד את הצד של השני באמת.
ופתאום עלו פתרונות שונים יצירתיים ובדקנו אותם.
התקשורת הבונה היא זו שמאוד קריטי בקשרים המורכבים האלו (כמו בכל קשר זוגי...).
מה שכן, ממבט חיצוני (לא שיפוטי) נשמע לי שאת התחפרת למדי בתוך העלבון שלך מהאמירות בהתחלה (שהן אכן מעליבות...) וזה לא מאפשר לך עכשיו להתחיל להשתלב שם במשפחה ולראות אם יש אפשרות לקיים חיים זוגיים.
נשמע לי שגם אם תאכלו פעם בחודש או חודשיים ארוחת שישי יחד, כפי שכתבת, זה לא יספיק לך בשביל להרגיש זוג נורמלי (ובצדק בהנחה שאת רוצה זוגיות מחייבת יומיומית)
אני לא מצליחה לראות מה מסלול ההתקדמות לזוגיות אמיתית שכוללת, לפי רצונך, מגורים יחד, בילוי יחד וכל מה שעושה זוג קבוע.
אני הייתי מציעה לך להעלות את הנושא הזה מול בן זוגך, בצורה פתוחה וחיובית ולשאול - איך הוא רואה בדמיונו את המשך הקשר שלכם.
אולי את תגלי, שהוא רוצה לנצח שתחיו בבתים נפרדים?
אולי את תגלי שהוא חושב שאם תתחילו לחלוק ארוחות שישי יחד, אז תוך מספר חודשים גם תשארי לישון שם עם הילד שלך?
אני חושבת שהכי נכון לפתוח את הכל בצורה בונה (ולא בצורת קיטורים והאשמות ותלונות) ולתת לצד השני את הזמן לחשוב, לענות, להציג ובאמת להקשיב לו.
ועם כל אי הנעימות, אגיד בכל זאת את הדבר הבא -
אולי הצרכים שלכם מזוגיות שונים? את צריכה יותר יחד ולו מספיק פחות. זה לא מצביע על חוסר אהבה, אלא בפשטות על צרכים שונים.
ואם כך הדבר, על אף האהבה הגדולה, אולי המסקנה שלך תהיה בסופו של דבר שמה שהוא מציע לך יגרום לך לתסכול מתמשך (מה שכרגע נשמע שהמצב) ואלו לא החיים שאת מאחלת לעצמך.
ולסיום
אני הייתי ממליצה לך לשקול פניה למטפלת זוגית/פסיכולוגית לכמה מפגשים שתעזור לך לעשות סדר בראש ואולי אפילו תלמד אותך איך לתקשר עם בן זוגך על הדברים הרגישים בצורה בונה, שלא ירגיש מותקף, אלא שיצליח להבין באמת את האהבה שלך ואת הצרכים שלך ואת המקום ממנו את אומרת את הדברים.
אני רוצה
