שלום, חדשה
אני קוראת כאן כבר הרבה זמן, הגעתי בעקבות פוסט של לילו שקודם לעמוד הראשי, אי-אז כשהיא עוד היתה פקידת קבלה
אני מאוד נהנית לקרוא את החוויות ההזויות כאן ואת הדיונים, אבל לא השתתפתי כי אני לא בשירות לקוחות פר-אקסלנס ומעולם לא הייתי (הייתי מזכירה במשרד קטנטן תקופה קצרה, זה לא ממש נחשב), ולכן אני לא מכירה באופן אישי הרבה מהדברים שנדונים כאן, כגון תנאי עבודה במוקדים וכדומה. אבל אני בכל זאת ב"סוג-של" שירות לקוחות - במשטרת ישראל. אני מטפלת המון באזרחים שמגיעים ומתקשרים לבדוק כל מיני דברים (נתב השיחות של "הקש 1, הקש 2" - מגיע לשלוחה שלי), אבל זה ממש לא כל היקף העבודה שלי ואני עושה הרבה-הרבה-הרבה (!) דברים אחרים. אמנם זה סוג מאוד מסוים של שירות, אבל אני חושבת שברמה של התמודדות עם האזרח הישראלי כולנו חווים פחות או יותר את אותו תסכול
אולי הגיע הזמן לשתף בכמה חוויות-שירות הזויות משלי. ככה מתקבלים לפורום, לא?
***
יש להבהיר שאין לי "שעות קבלה". כל עוד אני במשרד כל אחד יכול להיכנס/להתקשר. פעמים רבות אני אוכלת ארוחת צהריים במשרד, ואז אני סוגרת את הדלת, אבל לא תמיד נועלת. בדרך כלל אם מישהו פותח את הדלת ורואה שאני אוכלת, הוא אומר "סליחה", סוגר בחזרה ולא מפריע.
פעם אחת איש אחד פתח את הדלת בזמן שאכלתי, ומייד התחיל להתלונן שהוא צריך כך-וכך ומטרטרים אותו מפה לשם. אמרתי לו בנימוס שאני כרגע אוכלת, והוא אמר לי בשיא העצבים, "אז מה? את באה לעבודה כדי לאכול?" הייתי ממש בשוק מהחוצפה הזו
***
יום אחד הגיעו לקומה שלנו זוג אתיופי מבוגר, גבר ואישה שנראו די אבודים ואומללים. הקצין שלי (באותה עת, זה היה לפני כמה וכמה שנים), ניגש לשאול מה הם צריכים. הם דיברו עברית לא כל כך טובה, אבל הבנו שהבן שלהם נעצר והם מחפשים אותו. הקצין שלי הרגיע אותם ואמר שנעזור להם, ושאל איך קוראים לבן. האבא אמר לו, "או, השם יברך אותך" (למעשה הוא אמר משהו אחר באותה רוח, תיכף תבינו למה אני לא רושמת בדיוק מה שהוא אמר). הקצין שלי ענה לו, "כן, אדוני, גם אותך. איך קוראים לבן שלך?"
הזקן חזר שוב: "השם יברך אותך!"
"כן, אדוני, גם אותך. איך קוראים לבן שלך?!"
זה חזר כך כמה פעמים עד שהבנו, שבעצם השם של הבן שהאבא ניסה להגיד היה "אשימה ברוך"... (זה לא השם האמיתי, אבל הבנתם את העיקרון
)
***
שיחה טלפונית:
אזרח: "לאן הגעתי?"
אני: "לחקירות."
אזרח: "זה מרחב X?"
אני: "כן."
אזרח: "אתם שייכים למחוז Y?"
אני: "כן."
אזרח: "אתם נמצאים בכתובת Z?"
אני: "נכון."
אזרח: "סליחה, טעות." [ניתוק]
***
שיחה טלפונית:
אזרח: "שלום, אני ממשרד עו"ד X. לבן של לקוחה שלנו החרימו את הרכב, אני רוצה לברר בקשר לזה."
[המבנה שאני יושבת בו הוא ענק וכולל כמה וכמה יחידות משטרה. רכב שנתפס יכול להיות קשור לאלף ואחד דברים, מעבירת תנועה ועד חילוט רכוש של סוחרי סמים. רוב הדברים האלה בכלל לא מטופלים במחלק שאני שייכת אליו, אבל אני בדרך כלל עושה בדיקה במחשב כדי להפנות את האנשים למקום הרלוונטי]
אני: "מה מספר הרכב?"
אזרח: "אני לא יודע".
אני: "מה מספר תעודת הזהות של בעל הרכב?"
אזרח: "אין לי."
אני: "יש לך את תעודת הזהות של אמא שלו, הלקוחה שלכם?" (אני יכולה לאתר לפיה את הבן)
אזרח: "לא."
אני: "איך קוראים לה?"
אזרח: "...אה... אני אחזור אלייך..."
[הוא לא חזר]
אני קוראת כאן כבר הרבה זמן, הגעתי בעקבות פוסט של לילו שקודם לעמוד הראשי, אי-אז כשהיא עוד היתה פקידת קבלה
אני מאוד נהנית לקרוא את החוויות ההזויות כאן ואת הדיונים, אבל לא השתתפתי כי אני לא בשירות לקוחות פר-אקסלנס ומעולם לא הייתי (הייתי מזכירה במשרד קטנטן תקופה קצרה, זה לא ממש נחשב), ולכן אני לא מכירה באופן אישי הרבה מהדברים שנדונים כאן, כגון תנאי עבודה במוקדים וכדומה. אבל אני בכל זאת ב"סוג-של" שירות לקוחות - במשטרת ישראל. אני מטפלת המון באזרחים שמגיעים ומתקשרים לבדוק כל מיני דברים (נתב השיחות של "הקש 1, הקש 2" - מגיע לשלוחה שלי), אבל זה ממש לא כל היקף העבודה שלי ואני עושה הרבה-הרבה-הרבה (!) דברים אחרים. אמנם זה סוג מאוד מסוים של שירות, אבל אני חושבת שברמה של התמודדות עם האזרח הישראלי כולנו חווים פחות או יותר את אותו תסכול
אולי הגיע הזמן לשתף בכמה חוויות-שירות הזויות משלי. ככה מתקבלים לפורום, לא?
***
יש להבהיר שאין לי "שעות קבלה". כל עוד אני במשרד כל אחד יכול להיכנס/להתקשר. פעמים רבות אני אוכלת ארוחת צהריים במשרד, ואז אני סוגרת את הדלת, אבל לא תמיד נועלת. בדרך כלל אם מישהו פותח את הדלת ורואה שאני אוכלת, הוא אומר "סליחה", סוגר בחזרה ולא מפריע.
פעם אחת איש אחד פתח את הדלת בזמן שאכלתי, ומייד התחיל להתלונן שהוא צריך כך-וכך ומטרטרים אותו מפה לשם. אמרתי לו בנימוס שאני כרגע אוכלת, והוא אמר לי בשיא העצבים, "אז מה? את באה לעבודה כדי לאכול?" הייתי ממש בשוק מהחוצפה הזו
***
יום אחד הגיעו לקומה שלנו זוג אתיופי מבוגר, גבר ואישה שנראו די אבודים ואומללים. הקצין שלי (באותה עת, זה היה לפני כמה וכמה שנים), ניגש לשאול מה הם צריכים. הם דיברו עברית לא כל כך טובה, אבל הבנו שהבן שלהם נעצר והם מחפשים אותו. הקצין שלי הרגיע אותם ואמר שנעזור להם, ושאל איך קוראים לבן. האבא אמר לו, "או, השם יברך אותך" (למעשה הוא אמר משהו אחר באותה רוח, תיכף תבינו למה אני לא רושמת בדיוק מה שהוא אמר). הקצין שלי ענה לו, "כן, אדוני, גם אותך. איך קוראים לבן שלך?"
הזקן חזר שוב: "השם יברך אותך!"
"כן, אדוני, גם אותך. איך קוראים לבן שלך?!"
זה חזר כך כמה פעמים עד שהבנו, שבעצם השם של הבן שהאבא ניסה להגיד היה "אשימה ברוך"... (זה לא השם האמיתי, אבל הבנתם את העיקרון
***
שיחה טלפונית:
אזרח: "לאן הגעתי?"
אני: "לחקירות."
אזרח: "זה מרחב X?"
אני: "כן."
אזרח: "אתם שייכים למחוז Y?"
אני: "כן."
אזרח: "אתם נמצאים בכתובת Z?"
אני: "נכון."
אזרח: "סליחה, טעות." [ניתוק]
***
שיחה טלפונית:
אזרח: "שלום, אני ממשרד עו"ד X. לבן של לקוחה שלנו החרימו את הרכב, אני רוצה לברר בקשר לזה."
[המבנה שאני יושבת בו הוא ענק וכולל כמה וכמה יחידות משטרה. רכב שנתפס יכול להיות קשור לאלף ואחד דברים, מעבירת תנועה ועד חילוט רכוש של סוחרי סמים. רוב הדברים האלה בכלל לא מטופלים במחלק שאני שייכת אליו, אבל אני בדרך כלל עושה בדיקה במחשב כדי להפנות את האנשים למקום הרלוונטי]
אני: "מה מספר הרכב?"
אזרח: "אני לא יודע".
אני: "מה מספר תעודת הזהות של בעל הרכב?"
אזרח: "אין לי."
אני: "יש לך את תעודת הזהות של אמא שלו, הלקוחה שלכם?" (אני יכולה לאתר לפיה את הבן)
אזרח: "לא."
אני: "איך קוראים לה?"
אזרח: "...אה... אני אחזור אלייך..."
[הוא לא חזר]
