שלום... חדשה
שלום לכולם,
אני חדשה.
הבוקר קמתי מלנכולית לגמרי ואפילו הנשיקה של הבייבי בן ה-4 שנים שלי לא עזרה.
אני מנסה להחזיק מעמד, מחייכת בעבודה, מכינה את המשכורות, שולחת את התלושים, חוזרת הביתה, מבשלת, משחקת עם הבייבי, מקבלת את בעלי בחיוך, עושה קניות. אבל בתוכי הלב שלי צבוט, לא נצבט. צבוט... אני מרגישה שהעולם הפסיק לחייך אלי. והכל סביב בעיה אחת. אני רוצה עוד ילדים.
והPCO שלי יחד עם התנועתיות הירודה אצל בעלי תוקעים אותנו כבר שנתיים בניסיון להביא עוד זאטוט לעולם.
איך זה שאת הראשון הצלחנו להביא בקלות כזו? ולמה לא מגיע לבייבי שלי שיהיו לו אחים? הוא הרי כל כך מבקש. ואנחנו הורים כל כך טובים.. באמת! אנחנו הורים טובים. אנחנו נותנים לו את כל מה שהוא צריך, לא כל מה שהוא רוצה. אבל בהחלט כל מה שהוא צריך. יש לו ארון מלא במשחקים ובגדים, ספרים מכל הסוגים, שעות פעילות עם אבא, אימא ושנינו ביחד, טיולים בגן חיות.. הוא ילד כזה מושלם ומדהים ולמה לא מגיע לנו להגדיל את המשפחה? למה?
למה אני סוחבת איתי שנתיים של ניסיונות? אני יודעת שאני לא היחידה שעוברת את זה אבל זהו העולם שלי, ובשבילי זה רק אני שעוברת את זה. כי בעלי לא מפגין עצב למרות שהוא חש בו. למרות שהוא משתוקק לילד נוסף הוא לא מאלה שנותנים לכישלון לפגוע בפעילות היומיומית.
ואילו אני... בכל פעם שאני הולכת עם הבייבי לג'ימבורי ורואה את האינטרקציה שלו עם ילדים אחרים, קטנים ממנו, ואיך כשבדרך הביתה הוא מבקש אח או אחות כדי לשחק איתם ברכבת החשמלית........ זה גומר אותי.
לא יכולה יותר לחכות. רוצה שזה יקרה עכשיו....
ואומרים לי להירגע, "כשתרגעי זה יצליח".
תפסיקו לקשקש אנשים! מה זה תרגעי??? אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.
והאחרים ששואלים "נו? את לא רוצה להביא עוד אחד? רק ילד אחד מספיק לך"?
סליחה אבל אתם חלאות, באיזו זכות אתם שואלים שאלה כזו? מי נתן לכם רשות לדחוף את האף שלכם לתוך הרחם שלי?
ומעקב הוסת הלא סדירה שלי, הרישום היומיומי ביומן מתי קיבלתי, מתי אמור להיות ביוץ, לצאת באמצע יום עבודה לUS חודרני ומעצבן ובדיקות דם... נמאס.
ואני יודעת שהתברכתי בילד אחד ושיש כאלה שאפילו את זה אין להם.. להן. ואני יודעת שיש מחלות ובעיות הרבה יותר גדולות בחיים... אבל זה קשה לי. כואב לי. אני רוצה עוד ילד.
אני רוצה עוד ילד לאהוב וללמד ולחבק ולהלביש, ולקום באמצע הלילה להחליף סדינים וחיתולים ולא לישון לילה שלם כי כואבת לו או לה האוזן. אני רוצה לעשות למישהי קוקו או צמה ולקחת אותם לים. אני רוצה את זה. אז למה אני נענשת ולא מקבלת? אני אישה טובה סה"כ. מנסה לעזור לאחרים... מנסה להיות טובה. למה לא מגיע לי להיות אימא שוב? אני רוצה....
שלום לכולם,
אני חדשה.
הבוקר קמתי מלנכולית לגמרי ואפילו הנשיקה של הבייבי בן ה-4 שנים שלי לא עזרה.
אני מנסה להחזיק מעמד, מחייכת בעבודה, מכינה את המשכורות, שולחת את התלושים, חוזרת הביתה, מבשלת, משחקת עם הבייבי, מקבלת את בעלי בחיוך, עושה קניות. אבל בתוכי הלב שלי צבוט, לא נצבט. צבוט... אני מרגישה שהעולם הפסיק לחייך אלי. והכל סביב בעיה אחת. אני רוצה עוד ילדים.
והPCO שלי יחד עם התנועתיות הירודה אצל בעלי תוקעים אותנו כבר שנתיים בניסיון להביא עוד זאטוט לעולם.
איך זה שאת הראשון הצלחנו להביא בקלות כזו? ולמה לא מגיע לבייבי שלי שיהיו לו אחים? הוא הרי כל כך מבקש. ואנחנו הורים כל כך טובים.. באמת! אנחנו הורים טובים. אנחנו נותנים לו את כל מה שהוא צריך, לא כל מה שהוא רוצה. אבל בהחלט כל מה שהוא צריך. יש לו ארון מלא במשחקים ובגדים, ספרים מכל הסוגים, שעות פעילות עם אבא, אימא ושנינו ביחד, טיולים בגן חיות.. הוא ילד כזה מושלם ומדהים ולמה לא מגיע לנו להגדיל את המשפחה? למה?
למה אני סוחבת איתי שנתיים של ניסיונות? אני יודעת שאני לא היחידה שעוברת את זה אבל זהו העולם שלי, ובשבילי זה רק אני שעוברת את זה. כי בעלי לא מפגין עצב למרות שהוא חש בו. למרות שהוא משתוקק לילד נוסף הוא לא מאלה שנותנים לכישלון לפגוע בפעילות היומיומית.
ואילו אני... בכל פעם שאני הולכת עם הבייבי לג'ימבורי ורואה את האינטרקציה שלו עם ילדים אחרים, קטנים ממנו, ואיך כשבדרך הביתה הוא מבקש אח או אחות כדי לשחק איתם ברכבת החשמלית........ זה גומר אותי.
לא יכולה יותר לחכות. רוצה שזה יקרה עכשיו....
ואומרים לי להירגע, "כשתרגעי זה יצליח".
תפסיקו לקשקש אנשים! מה זה תרגעי??? אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.
והאחרים ששואלים "נו? את לא רוצה להביא עוד אחד? רק ילד אחד מספיק לך"?
סליחה אבל אתם חלאות, באיזו זכות אתם שואלים שאלה כזו? מי נתן לכם רשות לדחוף את האף שלכם לתוך הרחם שלי?
ומעקב הוסת הלא סדירה שלי, הרישום היומיומי ביומן מתי קיבלתי, מתי אמור להיות ביוץ, לצאת באמצע יום עבודה לUS חודרני ומעצבן ובדיקות דם... נמאס.
ואני יודעת שהתברכתי בילד אחד ושיש כאלה שאפילו את זה אין להם.. להן. ואני יודעת שיש מחלות ובעיות הרבה יותר גדולות בחיים... אבל זה קשה לי. כואב לי. אני רוצה עוד ילד.
אני רוצה עוד ילד לאהוב וללמד ולחבק ולהלביש, ולקום באמצע הלילה להחליף סדינים וחיתולים ולא לישון לילה שלם כי כואבת לו או לה האוזן. אני רוצה לעשות למישהי קוקו או צמה ולקחת אותם לים. אני רוצה את זה. אז למה אני נענשת ולא מקבלת? אני אישה טובה סה"כ. מנסה לעזור לאחרים... מנסה להיות טובה. למה לא מגיע לי להיות אימא שוב? אני רוצה....
